הגננת אמרה שישימו את המעשים שלנו על מאזניים ויהיה ספר של רשעים וספר של צדיקים ויהיה גזר דין לחיים או למוות. ומה קרה מאז גיל חמש? האמת שלא הרבה וכשבא יום הדין אני בודקת ברפלקס את רשימת המכולת הקבועה ומסמנת וי ואיקס על שמירת הלשון, גמילות חסדים, כיבוד הורים,צניעות.. ולוקח לי זמן להכיר שאני כבר כמעט בת שלושים והציון שאני אקבל ביום הדין שבא יהיה שקלול מתמטי ברמה של אוניברסיטה תואר שני לפחות ויהיו שם המעשים שלי לעומת הנסיבות, הכוונות לעומת התוצאות, השכל לעומת הלב ואז אני מבינה שאם יש משהו שאני באמת דואגת בגללו הוא דווקא לא נוגע למעשים שלי אלא למקום שבו הראש שלי נמצא.

אני חושבת שאני די בסדר, קצת מתפללת, קצת נותנת צדקה, לא מרכלת מידי הרבה (סתם כי זה לא מעניין) אבל איפה אני? איפה המחשבות שלי משוטטות? כשאני עושה בדיקה אני מגלה שבמקומות הלא נכונים. זה לא שיש רעיונות עמוקים וכופרניים בראש, גרוע מכך, זה סתם, דאגות מטופשות על דיאטה ובגדים ועוד דברים שממש מביך לפרט אותם מרוב שהם כלום.

וזה מרגיש לי כמו החמצה וחמוץ לי בלב על הזמן והכוח שהולכים למקומות הלא נכונים לי ולכן אם יש משהו שאני רוצה לאחל לעצמי ולבקש עליו לקראת השנה החדשה זה לשים לב איפה אני וכשאני בורחת לעצמי, להצליח לזהות בזמן להפנות את המשאבים הפנימיים שלי למחשבות ראויות לדבר הזה שקיבלתי במתנה וקוראים לו חיים.