לפני שלוש שנים בזמן הזה, בתור מאובחנת כחולה במצב בלתי הפיך ומתקדם, לקחתי את הילדים וברחתי למלון בצפון הקרוב. לא רציתי לראות או לשמוע אף אחד, רק לגנוב זמן איכות עם הילדים, לצבור דקות, ושעות יקרות יחד. הם היו אז צעירים מאד, הגדולה בת חמש וחצי, הקטנה בת שנתיים וחצי. בזמן מנוחת הצהריים שלהם, לקחתי ספר תהילים וירדתי ללובי, ישבתי שם על הספה, רזה מאי פעם, מתבוננת כמו בסרט בלי קול בילדים שהתרוצצו סביבי והטבעתי את יגוני בקריאה מתוך הספר, מזדהה עם כל מילה של דוד המלך ע"ה.

לו יצויר שהייתה נגשת אלי ילדה קטנה עם שמלה ורודה ולה כנפיים של מלאכית וזו הייתה מתיישבת לידי, מצביעה לי על ספה אחרת, בקצה השני של הלובי ולוחשת לי שבעוד שלוש שנים בזמן הזה אני אשב שם ואקרא מתוך התהילים והילדים בלובי שמרעישים יהיו הילדים שלי וזו תהיה שמחת שבע הברכות של אחי הצעיר, הייתי בטוחה שזו הזיה. הייתי מפנה את עצמי לנוירולוג אונקולוג לשלול ממצא בראש.

זו הייתה נבואה שלא התנבאתי אבל היא התממשה אחד לאחד היום בצהרי היום וחוץ מלב שעולה על גדותיו בהכרת הטוב, אני שואלת את עצמי הלוך ושוב, האם לטובה שלא ידעתי? מה הרווחתי בלחיות את הזמן הזה בסימן שאלה? זו שאלה קשה. אני אמשיך להרהר בה.

מה שבטוח, מזמינה לעצמי נבואות אמת מהסוג הזה עוד ועוד.