אני רוצה לעדכן את הבלוג אבל אין לי איזה תובנה או מחשבה חדשה.. 

מרגישה לא משהו.. עשרה אחוז מזה זה מהגוף ותשעים אחוז זה מהסרטים שאני מאכילה את עצמי.

הסרטן מתקדם יותר מהר ממה שהטופסיאדה באיכילוב מתקדמת אבל הרופא עושה קולות שאין דחיפות מבהילה.

הילדים מתוקים ועסוקים בשטויות של הגיל שלהם וזה הברכה הכי גדולה שאפשר לבקש.

העייפות הזאת זה מתנה מהשם כי אין דרך אחרת לעבור את הלילות הארוכים האלה בשלום.

למרות שאני מתפגרת מכאבים מטופשים אני מכריחה את עצמי להיות במקום של עשייה ונתינה וזה לא בגלל שאני גיבורה או קדושה אלא בגלל שזה פשוט משמח אותי ונותן לי פיצוי.

אני מרגישה שאני הולכת לקראת משהו גדול, טוב או רע. וזה מלחיץ אותי נורא.

בכללי, אני קודחת לעצמי במוח ומתישה את עצמי במחשבות ודאגות וסתם חבל כי בינתיים החיים עוברים והם יפים.

לילה טוב שיהיה ושיתקבלו התפילות.