ובחלומי אני מספיקה

לבקר חולים

לכתוב שירים

לענות למיילים

לטפל בילדים

להשקות עציצים

להתפלל לאלוהים

ובמציאותי אני מספיקה

לחשוב את אותה מחשבה בריפיט שבת שלמה,

ללכת מקצה אחד של הבית לקצה השני רק בשביל לשכוח מה רציתי,

לקרוא כמה עמודים בספר נהדר, לאבד אותן, לחפש, למצוא ולאבד שוב

כנ״ל לגבי כוסות קפה ותה שיש לי נטייה לאבד

להתלבש ארוך ואז להחליט שחם לי ולהחליף לקצר ואז קר לי וחוזר חלילה

לאכול במבה ולשטוף את הידיים עם סבון בהתקף פרנויה

לפתוח את המקרר ולסגור, לקטר שאני רעבה ולסרב לכל הצעה

לפתוח חלונות בגלל ריח של שניצלים שנדבק לקירות

לגזור תענית דיבור על המשפחה בזמן שאני ישנה(מנסה לישון, לא מצליחה)

להתחיל לסדר את הבגדים בארון ולהתייאש בשלב שהם זרוקים על הרצפה

לחפש את המפתחות של האוטו ואת האוזניות ואת התיק שלי והתרופות ומשקפי השמש

בקיצור, לחפש. את הזמן, את הרצון, את מי אני, מי שהייתי אמורה להיות.