אחזת בידי. כפות ידייך שמנמנות ותינוקיות אולם האחיזה שלך חזקה ונמרצת כמו מי שאת באמת.
הלכנו יחד כמו אימא ובת ומסביב המולת אחר הצהריים של ערב חג ורוח קלה של תחילת סתיו.
והדפיקות של בוני הסוכות תאמו את קצב הלמות ליבי והזיעה דיבקה בין כף ידך לידי
ונדמה היה שאף אחד לא יכול לנו.
היינו בדרך לסתם עוד איזה עניין קטן קרוב לבית עד לרגע שעיניי נמשכו לחלון ראווה של חנות קטנה וחבויה
שלט קטן הציע לנו לעשות עגילים בשיטה חדשנית ואני, עלה בראשי תחנוניך, כמה ביקשת.
רק אתמול בערב שטחת בפניי את טענותייך למה הגיע הזמן לעגילים.
ואין לי מושג מה ולמה ומאיפה הכוח אבל נעצרתי שם ממול החנות והצעתי לך, ואת בלי לחשוב ענית שכן ומיד ועכשיו.
קצת נבהלתי והזהרתי שכואב ואת קצת בכית ודמעת.
משכתי בידיך בחרטה, גוערת בעצמי על רוח השטות שנכנסה בי.
אבל את, רגלייך כמו ניטעו במקום ופניך רטובות מדמעות של פחד עמדת שם והכרזת שכך יהיה.
נכנסתי איתך, פי יבש, ידיי רפות נגררת אחרי הליכתך הזקופה והבטוחה.
עמדת שם על הכסא בגבורה והיית כל כך יפה. הטמנת את ראשך בגופי ומסרת אוזנך בבחירה מוחלטת.
נצמדת אלי ואני מה אני.
זה רק ביולוגית שאני אימא שלך כי לפעמים אני מרגישה שאת זאת הגדולה שבינינו.
וחיבקתי אותך ולחשתי לך שאת גיבורה ורציתי שיעצור הזמן ונשאר חבוקות כך לנצח.
והלוואי התמיד יהיה שם מי שיאחז בידיך ויחבוק את פחדייך ויראה אותך ביופייך
והחורים, הם כנראה יהיו גם כשאני כבר לא אהיה
ויספרו לביתי על אהבתי אותה שאינה תלויה בזמן
יפה לך עגילים תינוקת שלי.