שלום , הרבה זמן שאני כבר רוצה לכתוב לכם .
אבל אני מעדיפה לחכות עד שאסיים ... ואז בטח תקבלו אותו .
אז אולי אני עדיין לומדת אצלכם , אולי למדתי .
לא משנה בת כמה אני ובאיזה שכבה או אצל איזה מורה למדתי .
הייתי בינכם . הייתי חלק ממכם .
חלק מהמערכת הזו שלכם , זו שאתם קוראים לה 'משפחה' .
אני לא מהתלמידים חסרי האיזון , שבאות במכתב האשמות של גיל ההתבגרות .
האמת שבשנתיים הראשונות אפילו דיי נהניתי .
זה התחיל בכיתה ט' , שם באמת הייתי בשיא ההתבגרות ,
או לא משנה איך תקראו לזה .
נכנסתי לדיכאון ,
א נ י . הילדה השמחה , המחיייכת , הקופצנית ,
האופטימית הזאתי שתמיד אומרת להיות בשמחה .
המקובלת הזאתי , שתמיד יש לה מלא חברות ..
זאתי שראשונה לצעוק בויכוחים . הראשונה שמתנדבת .
מתחילה לאט לאט .... לצלול . להעלם .
אף אחד לא ממש שם לב , מלבד כמה חברות שהיו זורקות לעברי ,
וגם זה לפעמים " מה יש לך נהיית בדיכי ? " בכזה זלזול .
והיו גם את הנאמנות של " אנחנו כאן בשבילך " .
כמובן שזה לא תרם יותר מידי , אני לא מהמשתפכות .
אז שבוע אחרי שבוע .
ואני כבר לא שמחה . כבר לא מחייכת . כבר לא קופצנית .
כבר לא ממש מקובלת ובלי יותר מידי חברות , אמיתיות ...
מי אוהב להיות ליד אנשים עצובים ?
לא צועקת , ולא מרימה את האצבע לא משנה מה שואלים .
הפסקה - הפסקה , הייתי יושבת בשקט . בשולחן , בקצה הכיתה .
מקשיבה לכל השירים הכי עצובים שיש .
הרגשתי רע . שנאתי את עצמי . במילים ממש עדינות ...
הרגשתי אז שאני לבד . שחייתי בסרט שאני מוקפת בחברות ..
עובדה . אף אחד לא שם לב לשינוי המשמעותי שחל בי ,
או שבעצם .... שמתם לב , אבל לא ממש היה אכפת לכם .
אתם , בתור הבית ספר שלי .
את , בתור המורה שלי .
אתה , בתור המנהל .
את יועצת ... שתמיד חופרת לנו על הדברים האלה .
שום מילה ?
מילא לא הייתם שואלים ובאים ומתעקשים לעזור .
אבל ה ח מ ר ת ם את המצב .
במקום לשאול למה אני לא מתפקדת בשיעורים ,
אז שולחים מכתב הביתה . צועקים עלי .
במקום לשאול למה אני בקושי בשיעורים ,
אז מזמינים את ההורים . מתקשרים .
שוב צועקים עלי . שוב פוגעים .
שלא ידעתי מה לומר , הסתכלתם עלי במבט כזה מזלזל .
עוד דריכה ועוד דריכה ,
שלא נדבר על המורות האלה שמתנכלות ,
שמעליבות , שאומרות מה שבאלהן .
בשלב הזה אני כבר נמצאת ממש ממש למטה .
אף אחד מכם לא בא לשאול ,
מורים התלוננו עלי בלי סוף .
לא שמתם לב שמשהו קורה ? הרי זאת לא א נ י .
לא אני שאתם מכירים .
פגעתם בי כ"כ . באמת שסמכתי עליכם .
אז לא בית ספר . ולא חברות .
ולא משפחה ... כי לא .
כעסתי כ"כ . כל גופי התמלא שנאה ,
בעיקר כלפי עצמי .
אז באותו לילה החלטתי לברוח . לעזוב הכל .
ושתיתי את הכדורים האלה . אחד אחרי השני ..
19 כדורים הכי חזקים שמצאתי .
זה היה לילה נורא .
אני לא אפרט לכם כל מה שהיה , את כל הכאב העמוק ,
שהרגשתי ממש כאילו חותכים לי את הלב .
אבל עד היום , זמן ככל שעבר ..
עדיין ישלי סיוטים בלילה . מן פלאשבקים שחוזרים .
ברוך ה' , לא הצלחתי להרוג את עצמי .
ואני לאט לאט מצליחה לחזור למוטב ... לפחות מבחוץ .
אבל זה גם צעד ענק בפני עצמו שמשפיע על בפנים .
אבל אתם יודעים מה הכי כואב בזה ? שאמנם הצלחתי , אבל לבד .
אני כבר לא מבקשת עזרה , אני לא זקוקה לה .
ב"ה הצלחתי לגלות בי את הכוחות הדרושים .
אני מבקשת שתעזרו להם .....
שתשימו לב . שתפקחו את העיניים .
שתיהיו , לעזאזל , יותר מתונים עם הגישה שלכם ...
אם ילדה לא נכנסת לשיעורים באופן קבוע ,
תבררו איתה . תנסו לעזור .
אם מישהי לא מתפקדת . או להיפך - מתפרצת בחוצפה ,
תשאלו . תבואו אליה . אתם לא יודעים מה עובר בלב ...
אתם לא יודעים כמה כוח ישלכם .
כמה שכמו שאתם יכולים לדרוך עלינו כ"כ ,
אתם גם יכולים להרים אותנו משם .
תשימו לב לכל תזוזה ,
תפסיקו להיות אנשי - חינוך .
תיהיו אנשים של חינוך .
יש כאלה שבאמת זקוקים לזה .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
