הזמנה אל תוך הבור

שנים מחיי העברתי

במאמץ לא מודע לזכור

כל מילה שאמרת לפני שלקחת ממני הכל.

ייחלתי לשכוח

וחקקתי על עורי שוב ושוב את הזיכרון,

של אותם ימים בהם הגוף נלקח ממני.

רציתי לזכור איך זה הרגיש, לפני שלקחת הכל.

לא הצלחתי.

היום אני כבר לא זוכרת

איך נשמע הקול שלך כשאתה שובר אותי

ואני כבר לא זוכרת

איך בדיוק נשמעו או נכתבו

המילים שמחקו את זהותי

לפני שפיתחתי אחת.

הייתי ילדה כשמסרתי את חיי

לעשר שנים של ייסורים.

והיום אני יודעת שניצחתי

וקיבלתי את חיי בחזרה.

אני יודעת

כי הגיע התאריך בו נכנסת לחיי ולקחת אותם

ובמקום לבכות

שמחתי מעומק הלב.

וחוץ ממחשבות זעירות אליהן התגנבת

כבר לא היית.

כבר לא תפסת מקום.

כבר לא חיללת שום דבר.

הגוף שלי הרגיש שלם.

מי היה מאמין?

מצאת אותי בלב מדבר,

מבט אחד שלך,

מילא כל סכר בי,

עד שעליתי על גדותיי

ואת התפרצת ממני,

צעקת אותי.

ככל שהתמלאתי ממך,

כך התרוקנת .

כל כולי נשאבתי לתוכך

ואת כולך חריצים

מהם נזלתי החוצה.

העיניים שלך

הן המזכרת היחידה שלי.

עד קצה העולם הלכתי בעקבותייך,

ושם,

בחרת בתהום

שבלעדיי.