הזמנה אל תוך הבור

את מקסימה, אבל

לא עוברת כל כך טוב בגרון.

יש בך משהו שונה

כאילו את לא מכאן.

המבט שלך,

הוא מרגש אותי עד שכואבת לי הבטן.

זה לא כאב טוב או נעים

זה כאב שבטח הרגשת

יותר מידי שנים.

זה כאב שאני לא מכיר,

את יודעת,

אני הרי חייתי כאן כל הזמן.

כולם כאן כאלה. קצת רגילים.

ואת, תמיד היה בך משהו

שאי אפשר להסביר.

את יותר מידי מכדי שמילים יוכלו להכיל.

באותו ערב בו קראת לי ללא מטרה מוגדרת,

ואני באתי בלי לדעת למה,

באותה מסיבה אפופת עשן בה היו אלפי אנשים ובעצם

היינו רק אני ואת.

באותו ערב הנשמה שלי נלקחה בשבי.

או אולי אין צורך להיות מלנכוליים, שהרי את הדבר הטוב ביותר שקרה לי.

התאהבתי.

זה אולי קצת מצחיק ובלתי ניתן לתיאור, כי ישנם רגשות שסערתם מותירה זיכרון מתוק, אבל מילים לתארם עוד לא המציאו.

שם שתינו קצת יותר מידי, אולי בכוונה,

ומצאתי בך מפלט לשתיקות, לכאב שלא ניתן לתיאור, לפחד שהצמית אותי עד שכמעט נעלמתי. שם מצאתי אישה אחת שמסוגלת להכיל את כל מה שיש בי. שמוכנה לכמות האהבה הבלתי נגמרת שזורמת מתוכי.

שם, באותו ערב בו כל האנשים נעלמו מן העולם, מצאת אותי בסמטת רחוב אפלולית ולקחת אותי הביתה.

וכך אז הפכת

ברגע אחד לא צפוי להיות

הבית הראשון שלי.

בסוף היום אני לא יותר מאני

ובסוף מחר אני לא יותר מאני

או משום סוף של שום דבר אחר

שהוא יותר ממני

ואני הוא.

ממה מונעת יצירה?

האם מילים מרגשות יכולות להיכתב רק מכאב?

למה נתתי לעצמי להיות מושפעת כל כך מרושם חיצוני כלפי אוכלוסיה שלמה שבכלל לא הכרתי?

למה זה כל כך מפתיע לגלות שמשהו 

הוא בעצם שונה לחלוטין ממה שתמיד חשבת?

יש חרדים שחושבים שלהיות לסבית זה בסדר,

כי אין איסור מפורש בתורה.

למה זה כל כך מפתיע?

איך חטאתי בלהכניס את כולם לתוך תבנית שמישהו אחר לימד אותי שנכונה?

למה כל כך מפתיע לגלות שלא הכל שחור ולבן?

[זה באמת נכון שיש חרדים שבכלל לא יודעים מה זה לסבית?]

אם דברים נכנסים לתוך פרופורציה,

והמציאות מתנהלת לפי הטון שאני מכתיבה,

זאת ההגדרה של התבגרות? התפקחות?

מי את, מציאות?

מי אני, שרידים של מסע שלעולם לא נגמר?

כבר מבוגרת?

יותר מידי ילדה...

#סתם הגיגים שמישהו יום אחד אולי יקרא