כמו בסרט של רומיאו ויוליה כך באותם ימים הרגשתי,
אהבה שניתן להרגיש אבל אותה צריך לקטוע,
היה בי חשק לראות את הימים ההם משום מה מסיבה בלתי מוסברת
ולראות את כל השיחות הרגשניות האלה של כמות האהבה אבל בעית המרחק היא כואבת אבל עם זאת האהבה עוד היתה מורגשת.
כל העצב באהבה הזו שפיתאום נחשף, שהראה את הצד השברירי באהבה עד כמה שניתן ,הראה לי עד כמה אדם באמת יכול להרגיש אהבה ,
היה מחזה יפה בעיניי,המילים שיצאו שם היו כ"כ מרגשות כי הן הראו את הצד הכי שביר ועדין באהבה שזו בעצם הצד הכי יפה בכל אהבה שהיא
כשבנות מראות רגש זה דבר שהרי ברור לנו מאליו לכן כשהבנים מראים רגש זה משהו שאין לתאר אותו הכל הופך להיות יותר ריגשי ומשמעותי מבד"כ
ואז לראות את שיחת החזרה שלנו ולחייך חיוך ענקי מאושר עילאי שרק דברים כאלה יכולים לגרום,
כל המתח שנפרק והפך למילים יפות של אהבה בין שני אנשים מאוהבים.
כל הציניות והייבושים שהפכו לצחוק טהור
כל הרגעים המדכאים שזה אתה הפכו לאחדים מרגעיי המרגשים
רגעים שהציפו בי אושר ואת החזרה לשלמות כי אני שוב איתך שוב אתה שלי ואני שלך.
וכל מיליוני הרגעים בלעדיך במציאות ואפילו גם לא במציאות קשים בלעדיך והגעגוע הזה
הם קשים אבל אני יודעת שאני איתך ושבסופו של דבר אתה שלי
ומה שמחזיק אותי זה שאנחנו ביחד.
אני אוהבת אותך כל כך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
