ילד מהכיתה שלי נפטר,
זה קרה ביום השואה ,אתמול.
הודיעו לנו את הבשורה המרה לאחר הטקס..
אני עדין לא מעכלת שאני לא אראה את הבנאדם הזה יותר.
האמת היא שלא ראיתי אותו כ"כ הרבה פעמים,אבל המחשבה שאני לא אראה אותו שוב כי הוא כבר למעלה..
לא סובל כמו שהוא סבל פה כשהוא נשם
ילד בכיתה ט'..
מה הספיק לעשות כבר בחיו שזה מגיע לו?
אני מרחמת על המשפחה שלו ,על אמא שלו המסכנה,על החברים הכי טובים שלו,
היתי בהלוויה שלו ,לא היתי מסוגלת לבכות..
בכלל,לא בכיתי עליו אבל כששמעתי את החבר הכי טוב שלו ואץ אמא שלו זועקים ובוכים נשברתי מבפנים..
לראות בן בוכה זה שובר.
אני מרגישה יותר טוב איכשהו אבל מחר כשאני אראה את כולם מדוכאים זה יעשה לי רע שוב
לא היתי הכי שמחה שבעולם היום אז היו לי רגעי אדישות כי לא רציתי לדבר המון עם אנשים
לפעמים צריך להבין אותם לא..?
"אולי עכשיו אתה תשמע
הגענו לעמוד לידך
וגם אם לא נסלח לעולם
אתה נשאר יותר מכולם."
http://www.youtube.com/watch?v=lHFjcRIXqLg
אין לי מושג מה להגיד אז אני פשוט אעבור נושא.
כמו שאתם רואים,התחלתי לרשום פה פחות,הרבה פחות.
זה הפוסט השני שלי מאז תחילת החודש,
הדחף שלי לרשום התקטן במהלך הזמן שהתגברתי,
אני לא מרגישה שיש לי משהו לפרוק לגביו,
המחשבות על האקס שלי די פחתו עם הזמן
החבר שלי מעסיק אותי בצורה מושלמת זה עושה את העבודה כמו שצריך,
מוזר לי וכיף בו זמנית שאני איתו הוא היה אחלה אתגר שלא חשבתי שאני אצליח לקבל אותו.
הוא בטיול מאז היום בבוקר והוא כבר חסר לי ממש,רואה אותו המון.
הוא ישיר מאוד,הוא מנסה להעלות את הביטחון אבל יחד עם זאת הוא עושה פה ושם טעויות,הוא קצת סותר את עצמו
אבל טוב..למי אכפת?
יש בינינו כימיה מעולה.
קשר לא ממרחק,הוא יותר זה שרוצה לראות אני קצת פחות אקטיבית בקטע הזה,
אני חושבת שאם הוא ילך לי אני אעריך אותו אפילו יותר.
הוא מצחיק,אין לי מושג מה אעשה בלעדיו חודש בחו"ל.
הוא עזר לי להתגבר על האקס שלי מה שלא חשבתי שיקרה,
מגיע לו איזה שאפו ענקי
המגע שלו,הנשיקות שלו.
אני חושבת על זה אבל ההרגשה היא שונה,אין לי מושג כיצד להתחיל לנסות להסביר לכם.
איתו אני גם בערך יוזמת כבר נשיקות,יש לי אומץ,כבר התרגלתי אליו ולפה שלו,אחלה דבר אגב.
לדבר איתו עושה לי טוב ,להיות איתו גורם לי להיות בעננים
כל כך אוהבת..
http://www.youtube.com/watch?v=eckFeMHJUHE
בבלוג זה
בכל הבלוגים
