אני אוהבת בקרים של יום שבת, במיוחד כשאין לי תכנונים להמשך היום.
הזדמנות לחשוב מחשבות על החיים. לשמוע מוזיקה, לקרוא את הליריקס ולנתח את המילים בראש בקפידה. לצאת למרפסת ולהסתכל על כל הדברים שאני מפספסת בימים רגילים - התנועות של כנפי הציפורים בזמן שהן עפות, הציוצים שלהן, הטקסטורה של הקירות בבניין ממול, הפרחים החדשים שצמחו על העלים.. להכין לעצמי ארוחת בוקר. כל זה, בלי הפרעה של אף גורם חיצוני. ובקיצור, להירגע ולאגור אנרגיות להמשך השבוע.
עם כמה שאני מאמינה בזה שהעבר הוא חסר משמעות פרט להשפעות שלו על ההווה, למה קשה לי להאמין בזה בעצמי?
למה אני נזכרת בשיחות הנפש שלי ושל אוקסיג'ן* שקרו וחלפו, והרבה דברים קרו אחריהן? למה זה תמיד גורם לי לחשוב, לא עליו, אלא על כמה שהבעיות שלו קלות לפתרון, כמה שהוא מסתבך עם כל העניין וזה שלא ניתנת לי הזדמנות לעזור? אולי זה בגלל זה שמה שעובר עליו דיי זהה למה שהיה יכול לקרות לי. אני אספר עליו בקצרה. אני רואה בו הרבה דברים מעצמי אבל הוא גם שונה ממני בהמון. אני תמיד פותרת את הבעיות שלי ישר ולעניין, במכה אחת חדה. הוא מסתבך ומסתרבל עד שקורה משהו ואחרי כמה זמן גם זה מתפרק. אולי הוא צודק כי הוא לפחות מנסה, וזו לא אשמתו שלא מצליח לו. אבל מהצד השני, איך אני יודעת תמיד אם זה יצליח או לא? ואם לא, אני פשוט ממשיכה לחכות למשהו יותר טוב ומעבירה את האנרגיה שלי למטרה טובה יותר. אני לא יודעת למה זה מפריע לי. But it simply does. אולי כי אני לא יכולה לראות אדם עם פצע שלא נסגר בלי לרצות לעטוף את העניין בתחבושות ולגרום לו להחלים (סליחה על המטפורה המוזרה)
למה כשיודיד הכסף* אומרת לי שהיא מצטערת וכן אכפת לה ממני והיא כן אוהבת אותי כל כך קשה לי להאמין? היא הביאה לי יחס רע במשך קצת יותר מידי זמן, וקשה לי לשכוח. איך ממשיכים הלאה? איך אדם שהפריע לו שאני מסתובבת עם אנשים אחרים חוץ ממנו ורצה "לכלוא אותי בכלוב" באופן מטאפורי, יכול להיות אכפתי כלפיי? זה סותר אחד את השני.. או שזו אני שלוקחת הכל באופן טוטאלי מידי..
למה כשרע לכלור*, זה גורם לי לגכח? היא עשתה לי רע והביאה לי סוג של "מכה מתחת לחגורה".. אבל עדיין, זה קרה מלפני הרבה זמן יחסית. למה זה מפריע לי שאני לא מסוגלת לשכוח, ומהצד השני מפריע לי שאני תוהה בעניין הזה? היא עשה את זה כי היא אדם מעופש ומקולקל מבפנים. כנראה שהיא רצתה להדביק אותי בעובש הזה (ושוב סליחה על המטפורה הדוחה) אומרים שאם רוצים לעשות את ההכי רע לאויבים שלך סולחים להם, עד כמה המשפט הזה נכון במקרה הזה?..
*סליחה על השמות הטיפשיים, אלה הדברים היחידים שעלו לי לראש. ד"א, גם המינים של רובם שונו. מי שחושב שזיהה אותי, קרא את זה, ו"הבין" על מה אני מדברת - אתם לא באמת מכירים אותי. תפרשו.
אני תוהה אם תחושת החופש תגרום לי להתעצל ולהתבטט (מלשון בטטה) כל היום, או לנצל את האנרגיה שלי לעשות דברים חיוניים. בכל אופן, אני לא יכולה לחכות.
שיר שמראה קצת ממה שעובר לי בראש. אני מתה על השירים האלה שזה נראה כאילו הם נכתבו מהמחשבות שלך.
החיים הם כמו הצגה עם אפקטי הבמה הכי טובים שיכולת לחשוב עליהם, רק שמחלקים אליה כרטיסים בחינם.
בכל אופן, אני אספר על עצמי קצת מעבר למה שכתוב ברשימות.
אני מניחה שלא קרה משהו יוצא דופן במיוחד ב5200+ ימים שאני קיימת על הפלנטה הזו. נולדתי, הייתי בגן, בזבזתי את רוב חיי במערכת החינוך הישראלית (הדיי רופפת יש לאמר), שמחתי, צחקתי, אהבתי, נפגעתי, הבנתי, שיקרתי, סלחתי, והמשכתי הלאה. אני אספר בעקרון על עכשיו, כי לעבר אין הרבה משמעות מעבר לתוצאות וללקחים שלו לדעתי.
יש לי שתי חברות הכי טובות: אחת מהן מותאמת אליי כאילו ליהקו אותנו ע"י מלהק של סרט נעורים אמריקאי טיפוסי. אנחנו מנוגדות ודומות במידה כמעט מושלמת: אני שטנית עם עיניים ירוקות ולה יש שיער שחור ועיניים חומות, שתינו אוהבות את המוזיקה שהשנייה שומעת, לשתינו יש שאיפות לקריירה נוצצת בתחום רפואי כלשהו (אמנם לא רופאות, לי זה נראה חולני לחתוך אדם, אפילו שזה למטרה טובה, ואני יודעת שאני לא היה מסוגלת לעשות את זה. היא, לטענתה, עצלנית מדי ללימודים הקדחניים לרפואה), שתינו באנו מבתים שונים לגמרי (אמא שלה דוגלת בחינוך דיי דיקטטורי ומציבה יותר מידי גבולות וגדרות לבת שלה, אמא שלי יותר ליברלית ומסתמכת על האינטילגנציה שלי, עדיין מציבה גבולות אבל במידה), אני בת יחידה והיא סנדוויץ'.. עם כל זה אנחנו משלימות אחת את השנייה באופן מאוזן לחלוטין - היא מביאה לי מהפלפליות, אני מרגיעה אותה.
השנייה היא בעצם שני, גיי-פרינד. הוא נראה כמו נער גדול וחסון (על זה אמא שלי מסתמכת כשהיא מרשה לי להסתובב איתו בכל מקום כמעט כל עוד הוא בב"ש), אבל יש לו אופי של ביצ' אמריקאית אולטימטיבית, עם שילוב של דרמה קווין. הוא שונא חרקים וכל שילוב של אוכל ושיער (כשהוא חושב על שיערה במרק הוא מצטמרר). הוא אוהב ג'ינסים, מחליקים, מוצרי טיפוח של חברות יקרות, בשמים ואת בריטני ספירס. כן, הוא אמיתי. וכן, כיף לדבר איתו על טיפוח ושאר נושאים נשיים ורדודים למרות שיש לו טעם דיי bimbo-אי. יש לי הרבה חברות וידידים נוספים, אבל הרגשתי צורך לפרט יותר על שניהם. אולי בגלל הוותק של החברות שלי עם שניהם, יותר משאר האנשים הקרובים אליי. בנוסף לכל, יש לי הרבה חברים בפייסבוק (כן, גם אני מכורה לחרא הזה. תקולל, מארק צוקרברג, על כל הזמן היקר שבזבזתי. תבורך, על זה שאני יודעת כמעט הכל על הסביבה שלי עכשיו) אבל לספר על כל אחד יהיה ממש שטותי, בייחוד כשאין הרבה מה לספר על רבים מהם.
עוד אדם ממש קרוב אליי, הכי קרוב, הוא אמא שלי. היא מכירה אותי מגיל 0 (מן הסתם) והיא שילוב של אמא-חברה הכי טובה-פסיכולוגית-אחות גדולה, שזו משימה מאוד קשה. היא אחד הדברים שנותנים משמעות לחיי.
הדברים הנוספים הם בטח השאפתנות שלי - אני מהילדות המעצבנות שמבואסות מאוד מכל ציון מתחת ל80. דוגמא מהמציאות: רק אתמול שרפתי במדורה בוחן במתמטיקה (מקצוע כה שטני) שקיבלתי בו 70. אני 5 יח"ל והציונים שלי נעים בין 90 ל100 רוב הזמן. עם כמה שזה יישמע מוזר, אני ממש אוהבת ללמוד ולדעת דברים - כל עוד הם מעניינים ומועברים באופן שלא גורם לרצות לשחות בבריכה חומצית במקום לסבול עוד שיעור ממורה חופרת. השאפתנות והפרפקציוניזם הן התכונות שאני ממש ממש שונאת, אבל ממש ממש אוהבת בעצמי - בו זמנית. עוד דברים שנותנים משמעות הם מרגעי האושר המפורטים בצד. פעם בכמה זמן, כשאני יוצאת מהבית ולא עסוקה בלרוץ לבית הספר ולהראות כמו משוגעת בו זמנית (אני מהילדות המעצבנות, שוב, שגרות 5 דקות מהמקיף ובכ"ז מאחרות) או שלא שרויה בבאסה כללית, אני מסתכלת על הבחוץ ועוברת בראשי המחשבה "וואו, כמה שהעולם יפה". אולי זה עץ או פרח יפה, זוג מאושר, חתול או כלב קטן, ציפור, שמיים יפים, מישהו שעוצר לי בשביל שאני אעבור.. משהו שגורם לי לחשוב שלמרות כל ההרס והרוע בעולם, בזכות הקסם הזה הכל יהיה בסדר. אופטימיות טהורה. אני יודעת שזה נשמע ממש טרחני או מובן מאליו, אבל אני משתדלת שלא להתייחס לכלום כמובן מאליו. דברים מובנים מאליו מאבדים מקסמם. בין הסיבות שאני כל כך אוהבת צילום היא רגעי הקסם האלה והאפשרות להנציח אותם. חוץ מזה, לדעתי צילום יכול לספר המון על הצלם במידה והוא מבצע את זה בתשומת לב ולא סתם. יש אנשים שמתייחסים לצילום כלחיצה על כפתור. אני חושבת שצילום הוא הדבר הכי קרוב לראיית העולם דרך עיניים של מישהו אחר, וזה תמיד מעניין איך הכל נראה בעיני מישהו אחר, לפחות בעיניי. עוד אחד מהדברים שאני ממש אוהבת הוא מוזיקה. העובדה ששיר אחד יכול לגעת ולחדור ללב של כל כך הרבה אנשים, לא משנה מה המין/גיל/עדה/מעמד שלהם מדהימה אותי. זה למה הלהקה האהובה עליי היא הביטלס. אני בטוחה שאם הם היו מופיעים עכשיו, כולנו היינו מופתעים מהגיוון בקהל שלהם.
אני אמשיך בהגיגיי בפעם הבאה בשביל לא להעמיס עליכם בעקרון זה יהיה המקום שלי לפרוק את המחשבות הרבות שלי, יש לי יותר מידי. אם מחשבותיי נגעו בכם/גרמו לכם להזדהות/הקסימו אתכם, מוזמנים לחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
