הרכבת עוד לא יצאה מן הרציף, אך המנועים כבר פעלו והרעידו את הקרונות. אבא כבר היה צריך לעלות, לעלות איתי על רכבת החיים, אך הוא הלך שם, באיטיות, בין ההמון על הרציף.
"הזדרז!" רציתי לצעוק, אך לא היה טעם, בלאו וכי הוא לא היה שומע את קריאותי מבעד לזגוגית החלון.
הוא הלך באיטיות, הוא היה יכול להספיק את הרכבת אם היה ממהר טיפה, אך נראה שהוא לא רצה למהר. ראיתי רק את ראשו המתקדם בקצב איטי עד כדי גיחוך.
ההמון התרחק כך שיכולתי לראות את גופו בבירור.
קביים.
הוא מיהר ועשה ככל שביכולתו, אך הוא איחר את הנסיעה ברכבת החיים איתי. מעתה, מסלולו השתנה והוא יעלץ לחכות לרכבת הבאה.
זו ההדמייה שאמי סיפרה לי ששמעה כשהיתה בת 16. היום קיבלתי את תעודת הזהות שלי, כך שתיאורתית אני בת 16 (לא רשמית). גם היא בגילה וגם אני עכשיו - הזדהנו. למדנו המון מכך.
אבי עושה ככל שביכולתו, זה לא שהוא לא מנסה או שלא איכפת לו ממני, הוא פשוט עושה את המקסימום שלו, גם אם הוא פעוט. אבי מוגבל, כמו בהדמייה, אך לא פיזית. אבא שלי מוגבל נפשית. הוא חוסם את הרגשות משום שהוא לא רגיל לחלוק ולשתף. הוא לא גדל לחשוף עומקים נפשיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
