זה מתסכל.
לא משנה עד כמה אהיה טובה, תמיד יווצר מצב בו לא מרוצים ממני.
אז ירדתי לשלוש יחידות ואשלים לחמש בעתיד, גם אם הדבר ירתיח את אבי. בספרות ותולדות האמנות "טוב" בחיים לא יספק את אמי.
"דלתות יפתחו לכל אשר תלכי, יש לך שכל." ואם אני לא רוצה? מה אם אני ממוקדת בשאיפותיי?
לא משנה כמה שאשמר מאלכוהול וסיגריות, תמיד יחשדו בי. אם אמרתי לאמא שלי שהיתה גסת רוח, עברתי גבולות באופן דרסטי והיא מתביישת בי.
למה תמיד כשהיא מעירה לי על דברים שאני עושה היא חייבת לומר שהיא כועסת על עצמה שלא התעקשה על כך בחינוכי? רגשות חרטה תוקפות אותי עד שאני מתעשתת ומבינה שאני לא חייבת להיות תמיד מושלמת.
ולא, אני רוצה שתבינו שאני לא מושלמת ולא מתיימרת להיות. רק לשנות את זווית המבט; הרבה אנשים בגילי גרועים הרבה יותר ממני, על פי מד ההורים. אני רק רוצה שיעריכו אותי ויקבלו אותי כפי שאני.
אני לא מושלמת, אבל אני ראויה להערכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
