New Perspective

-תחילת מערכה ראשונה-

ילדה בת 13 רוצה קשר עם אבא שלה, עורך הדין. היא רוצה שהוא יאהב אותה ויהיה שם בשבילה כמו שהוא תמיד אומר. "ילדה של אבא", הוא קורא לה, "אני הגב שלך". הילדה רואה שכשהיא בצרה הוא אף פעם לא עוזר, אבל מתכחשת למציאות הפחות ורודה ומנסה בכל כוחה להתעלם מההווה ולהיטשטש מחלומות בהקיץ החופפים לדברי הסרק של עורך הדין. הילדה תמיד רוצה להיות בקרבת האב אך אף פעם לא מעיזה ללכת ביוזמתה. לעורך הדין יש כריזמה ויכולת אל טבעית למשוך אליו אנשים והילדה עדיין לא מנוסה בחיים ואינה יודעת שהוא שולט בה.

ערב אחד הילדה מקבלת טלפון מאביה שמורה לה לבוא אליו למחרת מייד לאחר בית הספר, בכוחותיה, במקום שתחזור לביתה ולבית אמא ושהוא יקח אותה כמו תמיד, בערב המאוחר. כשהיא מגיעה אליו מאוחר הם אף פעם לא מבלים. הוא לא לוקח אותה לבתי קפה ומסעדות כמו תמיד, אלא ישר להתקלח ולישון. בבוקר הוא תמיד לוקח את הילדה לבית הספר והילדה תמיד מקווה כל פעם מחדש שרבע שעת הנסיעה תוכל לספק שיחה, קצת זמן איכות. כמו תמיד היא מתאכזבת כשהוא פותח את הרדיו ושם את חדשות הבוקר. בשל חוסר האיכפתיות של עורך הדין, הילדה לומדת לדבר בשפת ה"כדרך אגב". בשפה זו כל משפט צריך להתקשר בדרך זו או אחרת למשהו שקורה או למשפט הקודם, וכל המשפטים מתחילים באותה מילה: "ואבא".

לפיכך הילדה מאושרת כשמקבלת את שיחת הטלפון מעורך הדין וממהרת לארגן מערכת לימודים למחרת וליום שאחריו, בנוסף לערמת בגדים להחלפה וכלי רחצה. בעליזות הילדה מודיעה לאמה שתלך למחרת לאביה מוקדם יותר ולכן לא יתראו. האם מחייכת ושמחה שסוף סוף עורך הדין מראה רצון לבלות עם ביתו שלו, לשם שינוי.

למחרת הילדה בדרך חזור מבית הספר הביתה, והפעם לביתו של עורך הדין. היא חושבת על החברה שלו, וקיוותה שלא תהיה ותפריע לזמן היחיד שיש לה לבלות עם אביה. היא כבר מתכוננת לרדת תכנה לפני התחנה הרגילה ומתכננת את הנסיעה באוטובוס הנוסף כשעורך הדין מתקשר לפתע ומודיע לה ללכת לביתה ושהוא יאסוף אותה כמו תמיד, בשעה מאוחרת. התירוץ לא היה שונה מהתירוץ הרגיל: "נתקעתי בעבודה ואני בעומס מטורף." ככה זה כשיש אבא עורך דין, חשבה הילדה שכבר לא היתה כל כך מאושרת.

בינה לבין עצמה הילדה ידעה שדבר כזה יקרה אך התכחשה לרציונליות. הילדה היתה תמיד מפנימה את כל הדברים הקשים שעברה ובכך לא יכלה להתמודד עם המקרים כראוי ולא הכינה עצמה למצב שכזה. אם היתה מנמיכה ציפיות אולי לא היתה נכנסת לאומללות כה חריפה, אך הילדה היתה תמימה לא היתה מספיק מנוסה והאמינה שעורך הדין באמת ובתמים רצה לבלות איתה.

בניסיון להעסיק את עצמה כדי שלא תתמסר לבכי העולה בגרונה, הילדה התקשרה לאמא שלה ויידעה אותה בשינוי התכניות. הטון היה מדוכא והאם רצתה לפצות את הילדה. היא אמרה: "אני עכשיו בבית קפה עם חברה, רוצה להצתרף?" הילדה היתה שוב שמחה, או לפחות יותר מעודדת מהתפתחות העניינים. בילוי בבתי קפה לא היה נפוץ בשגרת היומיום שלה והיא ואמה לא יכלו להרשות לעצמן מותרות כאלו במסגרת הכסף המועט שהיה לרשות האם. העובדה שבית קפה הוא דבר חריג ונדיר העצים את החוויה ואת ההנאה הכרוכה בה. לעומת זאת אביה תמיד היה מבלה בבתי קפה. כך הוא הכיר את החברה שלו ושם הוא תמיד היה עם חבריו בערבים. את הילדה לקח לעיטים כל כך רחוקות שלא זכרה כלל את הפעם האחרונה שלקח אותה למקום כיפי, למרות שהוא היה יכול להרשות זאת לעצמו.

הילדה כמעט חלפה את התחנה של הבית שלה ועמדה לרדת בתחנה הבאה, של בית הקפה, אך אז אמה התקשרה והודיעה לה שהיא החליטה שהיא חוזרת הביתה. היא אמרה לביתה שתרד בתחנה של הבית ושהיא עוד כמה דקות תגיע גם. הילדה נכנסה למרה שחורה ואמרה: "לא רק שאבא מאכזב אותי, את חייבת להרוס לי את היום הזה עוד יותר?!" היא ירדה מהאוטובוס והלכה לביתה.

-סוף מערכה ראשונה-

-תחילת מערכה שניה-

הפסיכולוגית תמיד אהבה את ביתה, והיה לה קשה מאוד לאחר הגירושים מעורך הדין. הוא עימלל את חייה והבטיח להרוס אותה משום שהפסיקה לאהוב אותו ושהיא זו שיזמה את הגירושים. לעורך הדין היה אגו פגוע והיא ידעה שהוא רוצה לפגוע בו כדי לכפר על הנזק הרגשי שגרמה לו. עורך הדין היה לוקח את הילדה פעם בשבוע לישון אצלו לזמן מועט מאוד. הוא לא הקדיש לילדה מספיק זמן לפי דעתה והפסיכולוגית חשבה שקשר טוב עם עורך הדין יהיה טוב לחיי הבת, למרות החשש התמידי שהיה לה משטיפות המוח שעורך הדין עשה לילדה. היו יותר מידיי פעמים שעורך הדין הסיט את הילדה נגדה והיא היתה עובדת עיצות. קשר עם האב יהיה בריא לילדה, המשיכה הפסיכולוגית לשכנע את עצמה.

כאשר ערב אחד הילדה הודיעה לפסיכולוגית שעורך הדין רוצה שהילדה תבוא אליו מייד לאחר בית הספר, הפסיכולוגית שמחה שהאב סוף סוף מעוניין ביותר זמן במחיצת ביתם שהזניח. הפסיכולוגית תמיד היתה מאוד אחראית והיא עזרה לילדה להכין את התיק למחרת, והסבירה לה איך להחליף אוטובוס.

בצהרי היום שלמחרת לפסיכולוגית היה זמן פנוי, הרי הילדה לא היתה אמורה לחזור הביתה באותו יום ולכן הפסיכולוגית יצאה לבלות עם חברה שלה בבית הקפה הקרוב לביתה. כמו תמיד היא הזמינה הפוך בינוני חזק מאוד וחם ללא קצף והוסיפה שקית וחצי של סוכר חום. היא התרווחה בכיסאה וניהלה שיחה עם חברתה.

כשביתה התקשרה והודיעה לה בקול עצור שעורך הדין מתעקב בעבודה ולכן יקח אותה מאוחר כמו תמיד, הפסיכולוגית היתה מאוד עצובה על הילדה והחליטה להזמין אותה גם לבית הקפה. היא תיארה שהבילוי ישפר את הרגשתה ויעודד את רוחה.

כמה דקות עברו והילדה עדיין לא באה, ופתאום הפסיכולוגית ראתה את בעלה לשעבר, עורך הדין בליווי כמה מחבריו, נכנסים לבית הקפה. עורך הדין בירך אותה לשלום אך הפסיכולוגית היתה בהלם. הרי כמה דקות לפני כן ביתה רק אמרה לה שהוא בעבודה עד מאוחר! שניות בודדות הספיקו לפסיכולוגית לנתח את המצב ולהבין שהיא חייבת לפעול ולכן התקשרה באותן מיידי לילדה ואמרה לה שהיא חוזרת הביתה. היה לה קשה מאוד לשמוע את הילדה שליבה נפצע שנית באותו היום אך לא היתה לה ברירה אחרת, היא ידעה שאם תאמר את האמת היום יהפך להיות סיוט לילדה ויחסה עם אביה יפגמו עוד יותר.

היא שילמה במהרה על הקפה ונתשה את חברתה לטובת ביתה. היא רצה עד הבית ושם מצאה את הילדה, זועפת. המסך יורד.

-סוף-