אבא תמיד היה מסיע אותי חזרה הביתה לאחר שהיה לוקח אותי לבילויים. הוא היה נוהג אז במכונית הספורט שהיתה לו, סובארו אימפרזה STI משופרת וכחולה. אני זוכרת שתמיד הייתי מאוד מתגאה כשהיה אוסף אותי במכונית הזו, עם הרעש העצום שעשתה כשהיתה עוברת ברחוב. הייתי משוויצה שאני מבינה במכוניות ספורט, הייתי משווה בינה לבין WRX, בוחנת את צבע הגלגלים, מתפאלת מכל הכנפיים הקדמיות והאחוריות כשמכונית כזו היתה עוברת לידי. הייתי ילדה של אבא.
הייתי מצליחה להרשים אותו כפי שהרשים אותי. תמיד היה מלמד אותי במכוניות, באופניים ובכל נושא ששאלתי אותו, אפילו על סקס היה עונה לי תשובות כנות בכל עניין ששאלתי אותו, כגון "אבא, מה זה מין אוראלי?" התשובות היו זורמות מפיו באופן כה מדעי, מדוייק ויבש ואני ידעתי הכל. הפגנתי את הידע שהייתי צוברת בפניו והייתי בת למופת. הוא, מצידו, היה לוקח אותי פעם במהלך שבוע וכל שבת שניה להיות אצלו. היינו יוצאים לטיולים עם אורי, החבר הטוב ביותר שהיה לו. הייתי רבה עם אורי על מקום הישיבה על יד אבא שלי. היינו מנהלים ריבים והוא אף פעם לא וויתר לי. הייתי בוכה שעות. הוא מת מסרטן הריאות לפני שנים ואני עדיין לא מצטערת על כך, רק ממורמרת שמאז אבא קורא לי על שמו.
כשאבא היה מחזיר אותי בערבים לבית אמי, היא תמיד היה עוצר כך שאוכל לצאת בנוחות הרבה ביותר מהדלת האחורית ישר אל השער ולסגור אותו אחריי. אז הוא היה נוסע ברוורס חצי מטר ומוודא שאני נכנסת לבית. הייתי מנופפת לו לשלום כדי להראות לו שאני מסודרת, שנכנסתי והוא היה שם גז וטס משם.
תמיד היתה לי הרגשה חמימה בלב כשהיה מחכה שאכנס לבית, או לפחות שאפתח את הדלת. הוא נסך בי הרגשה של מישהי חשובה, ששאיכפת לו ממני מספיק כדי שלא יתן לי להעלם משדה הראיה שלו.
אז הוא התחתן, ולפעמים היו פעמים שאשתו היתה מסיעה אותי הביתה. היא אף פעם לא היתה מחכה שאכנס אלא נוסעת ישר, בשנייה שהורידה אותי. הקרירות שהרגשתי אז היתה איומה. הבנתי שלא איכפת לה ממני. בהמשך נהייתי ערה למצבים רבים אחרים בהם לא היתה איכפתית כלל כלפי, למשל הדרך המזלזלת שהיתה מתייחסת לכל מה שאמרתי, לעומת שאר הילדים בגילי שהכירה. באותה תקופה אבא עדיין היה נשאר כמה שניות לראות שאני נכנסת הביתה כשהיה מסיע אותי חזרה. חשבתי בליבי שאולי אבא שלי עדיין אוהב אותי.
השנים חלפו ועכשיו אבא שלי כבר לא משתהה על יד שער ביתי. הוא מביא אותי הביתה כמתוך חובה. כשכף רגלי היתה נוחתת על המדרכה הוא כבר היה איננו עוד, והפנמתי שיש לו חיים נפרדים משלי, או לפחות שנגמרו לו הכוחות להוכיח לי שהוא עדיין דואג לי כמו פעם, למרות שמעולם לא דאג כלל.
היום עשיתי בייביסיטר לבני הדודים שלי ובעלה של הדודה שלי הסיע אותי הביתה. היתה נסיעה נעימה מאוד, דיברנו הרבה ושמענו מוזיקה. בסוף הנסיעה הראתי לו איפה לעצור אך הוא המשיך להתקדם טיפה קדימה, בטעות. נכנסתי בשער וראיתי את המכונית ברוורס עד שהייתי בתווח הראיה שלו. הוא נשאר שם זמן מה וברגע שפתחתי את הדלת נופפתי לו לשלום והוא נסע. זו היתה תזכורת נעימה לפעם, הקבלה לאבא שקיוויתי שיחזור
בבלוג זה
בכל הבלוגים
