לעיתים נדירות מישהו רואה אותי בוכה בשנים האחרונות. זה לא שלא בכיתי, פשוט לא בפומבי. הכל התחיל בחטיבה, מענייני אגו מטופשים, "שלא יראו שזה משפיע עלי, כלפי חוץ אני חזקה". בהמשך האגו גדל והצמיח קוצים. יותר כבר לא הרשתי לעצמי לבכות ליד אחרים. בכי הפך להיות מקום המפלט האישי שלי, שאדם לא היה שותף לו. אני בוכה לבד.
שיחות קשות עם אמא שלי יש לי הרבה, עם זה על היחסים בינינו או על אנשים אחרים. לפעמים, כשאני איתה יוצא לי להרגיש מספיק חופשייה כדי שהדמעות יעלו בגרוני. הן תמיד נתקעות כמו גוש, כואבות לי פיזית ונפשית, ואז הן משתחררות, עולות לעיניי ומטשטשות את ראייתי. בשלב הזה אני תמיד מנסה לבלוע את הרוק, ואת הגוש שכבר עלה אני מנסה להוריד, למרות שכבר מאוחר מידיי. בשלב הזה אני תמיד מסתכלת לצד אחר, אולי הן עוד יחזרו למקומן והבכי לא ייחשף. אבל הוא נחשף. הוא תמיד נחשף. ואז אמא שלי מנסה לחבק אותי ואני בורחת, מתנערת מאחיזתה.
למה? למה אני לא נותנת לה להתקרב? או לכל אחד אחר? למה אני לא מכירה במושג לבכות על הכתף של מישהו, פשוטו כמשמעותו? מה לא נורמאלי בי שאני תמיד בוכה לבד?
כי ככה. אני אדם קשה, מכשולים רבים באישיות שלי מעקבים אותי מלהשתלב בחברה ובמוסכמות החברתיות. את הפגיעות שלי האגו הענק שלי חושף רק בפני עצמי. אני לא סומכת על אף אחד מלבדי. אני בוכה לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
