אני חייה טרגדיות, ולא לשם המזוכיזם או ההקרבה העצמית, אלא רק לשם הבידור.
טרגדיות הן הכי מעניינות, הכי מושכות אותי. אני רוצה להכיר את האנשים השוליים, אלה שנמצאים בתחתית. אני רוצה לעזור להם, אולי לחיות במקומם את הסבל.
קראתי בלי סוף על הפרעות אכילה, חיפשתי את אותן בנות באנטרנט ודיברתי איתן. רציתי לדעת על חייהן, לעזור להן להתגבר על המחלה. שמעתי אותן בוכות, זועקות לעזרה, פוגעות בעצמן. ניסיתי לעזור להן, החבאתי את מקל ההקאה, שיכנעתי אותן לאכול גרגר של לחם, אך בתוך תוכי הייתי מרותקת. הבטתי בחור ללא תחתית בו הן שקעו, אולי טיפה יותר באגואיזם מאשר רצון טהור להצילן, הרי בתוכי ידעתי, הסיכויים שבאמת אצליח לעזור היו קלושים, ובכל זאת מתוך בחירה נשארתי לצפות.
תקופה נוספת בחיי התמקדה בהתעניינות בחולי מניה דיפרסיה, סכיזופרניה והפרעות התנהגותיות ואימפולסיביות למיניהן. ראיתי את הסרט "נפלאות התבונה" על סכיזופרן שמתמודד עם מחלתו ללא כדורים פסיכיאטרים והדבר הסב את התעניינותי. וביקשתי מאמי הרצאות רבות בנושאי מחלות הנפש. פעם היא סיפרה לי על "אלי דנימרק", גבר שהכירה כשהיתה נערה, כבן 40, שהיתה לו מניה דיפרסיה ומשיכה עזה לדנימרק. הוא היה מסתובב ברחובות, כולו היפרקטיבי, עליז, מדבר במהירות שיא, ושאר התבחינים. במצב המניה הוא היה מחליט לטוס לדנימרק והיו מחזירים אותו לארץ במצב דיכאון עמוק, כל פעם מחדש. לפני כמה שנים טובות קראתי ספר על ילד שסופר לבנים בקיר, הלוך ושוב. גם הסיפור שלו ריתק אותי והתחלתי לחקר את הנושא של הפרעות התנהגותיות.
בנושא הסמים למדתי הכל, ולא רק מהסרטים שמקרינים בבית הספר בנושא, אלא באמת קראתי, למדתי וראיתי סרטים. פוליאנה פ' הפכה להיות אדם קרוב לליבי, ג'ארד לטו הדהים אותי במשחקו הנהדר ברקוויאם לחלום, ובמהרה הפך להיות מושא הערצתי, הולדן קולפילד כמעט גרם לי לרצות לנסות בעצמי אפילו מהטריפ הנהדר שחווה. שי מהספר "מישהו לרוץ איתו" עניין אותי כל כך, עד שכיוויתי להיכנס לסיפור כדי להיות קרובה אליו וללמוד להכיר אותו. כמובן שהכל רחוק ממני, ובחיים לא אגע בסם, אבל העניין שלי רק גובר עם השנים. עוד מקרה להוסיף לאוסף, עוד סיפור מרתק על אנשים שנשבו בסם.
מזוכיזם גם כן היה נושא שנמשכתי אליו. בתור ילדה קטנה בת 12 מצאתי את עצמי יושבת, כשלידי דף ועט, ואני מתחילה לתאר לפרטי פרטים את הסבל הנפשי שפוחת אצל נערה כאשר היא נותנת לכאב הפיזי להשתלט עליה, אולי אף מתמוגגת מכך. תגידו לי איזו עוד ילדה שפוייה כבת 12 מעזה לכתוב דברים מזעזעים שכאלו?!
אף פעם לא הייתי חולה בעצמי, פיזית או נפשית. לא ששתי להכאיב לעצמי, לא נתקלתי בבעיות במשפחה, בחוג חבריי המצומצם, או בשום דרך אחרת, ובכל זאת מאז ומתמיד נמשכתי לסבל, לכאב ולטרגדיות, והסיבה לכך נשגבת מעיני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
