אחרי הבית ספר, כשעליתי על האוטובוס, כמו תמיד חיפשתי מקום ריק לשבת בו. אולי אני אגואיסטית או סטרילית, אבל אני מעדיפה לעמוד מאשר לשבת ליד זרים ולכן, כמו תמיד באוטובוסים מלאים, תפסתי טריטוריה באחת הפינות ועמדתי. באחת התחנות עלה לאוטובוס אדם מבוגר. תחילה חשבתי שהוא כרטיסן משום שלבש מעיל כחול סמכותי, דומה לכרטיסנים. הוא נעמד מולי ושמתי לב שהוא נראה טיפה מוזנח. היתה לו גיבנת קטנה, שיער שחור עם גווני אפור וזיפים של כמה ימים. הוא הסתכל אלי והתחיל למלמל מילים חסרות פשר, אך מכוונות אלי. טיפה נלחצתי ושאלתי אותו "מה?" והוא מצידו ענה "העיניים" ועשה תנועות התפעלות. חייכתי אליו חצי חיוך והחזרתי את מבטי אל החלון. היה לו ריח מעופש.
כמה דקות עברו והמלמול חזר, ניסיתי להבין מה הוא אומר ושמעתי קטעי משפטים. משהו בסגנון של "זכוכית.. מסעדה של פירות ים.. רק בעיר התחתית.. הבנזין עולה על המים ופרידה היא כבר לא פרידה." הוא התחיל להראות לי בידיו את גודל המנות של הדגים, אם אני לא טועה. בשלב הזה נרגעתי, הבנתי שרוב הסיכויים שהוא לא הולך להזיק לי בשום אופן והרשתי לעצמי לנסות להבין אותו באמת. הייתי אומרת שיש לו סכיזופרניה או בעיה פסיכותית אחרת. ברצף המלמולים שלו שמעתי אותו שואל אם "אקטיבי או פאסיבי?" ולא הבנתי למה הוא מתכוון, אז הגבתי "לא יודעת, יכול להיות.."והוא קנה את זה והנהן במרץ. תחנה אחרי זה הוא ירד, שפוף וגלמוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
