הייתי בהתקפת עצבים מטורפת בעקבות מסטיק שמישהי ירקה הישר אל תוך שיערי. הקורבן הכיתתית, הלא 'מקובלת' השעירה לעזאזל בסך הכל ניסתה לעודד אותי ולעזור, משהו שאף אחד אחר לא ניסה. כתמורה, כל הכיתה רק ירדה עליה יותר. היא הציעה לי לשטוף את השיער, הזהירה אותי שזה יכול להרוס לי את השיער. כל השאר היו מאוחדים כגוש אחד ורק תקפו אותה ואמרו: "לא אומרים דברים כאלה! קצת טאקט, את יודעת..". אני רק חשבתי שהלוואי וגם הם היו תומכים בי במקום להתעצבן על הלא כלום שהיא העזה לעשות. מה חסר טאקט בניסיון לעזור?! קל להם, לרשעים, ללעוג כשהם רוב, שיש להם גב. אפילו זו שירקה את המסטק הרשתה לעצמה לצחוק עליה. באיזו זכות?! בקושי "סליחה" נשמעה מפיה, וכך היא העזה לצחוק עם כולם בליגלוג כלפיה. "לך לא מגיע לצחוק", התבדחתי בעוקצנות, אך היא רק הגיבה: "לא צחקתי עליך, אלא עליה". אהא, כי זה נותן לגיטימציה?! אם ככה גם אני יכולה לרדת על כולם, רק לוודא שלא לצחוק על מי שיבקר אותי אחר כך.
היא בודדה, היא סופגת הכל. אין לה מוניטין בכיתה ולכן מותר לצחוק עליה. בכל מקרה היא לא תעשה פיל מזבוב.
פתאום נזכרתי בבושה, שגם אני אף פעם לא חשבתי עליה באור חיובי בעבר. לא צחקתי עליה עם כולם, אבל גם אני חשתי בוז כלפיה. כשהיינו בגדנ"א וישנו באותו חדר דיברנו ואני לא זוכרת איך הנושא עלה, אבל אני זוכרת את המשפט הזעום שהטיחה בי: "אבל את אף פעם לא רואה את הצדדים החיוביים שבי!" ונכנסתי למבוכה. היה לי מאוד קשה לאלטר ולמצוא משהו שאוכל לשבח אותה בו, ובסוף מלמלתי משהו כמו: "יש לך פרופורציות ממש יפות, וצבע עור כל כך בהיר ועדין, ואת ממש מוכשרת בציור. רואה? בכל אדם אפשר למצוא דברים חיוביים!" ומאז אליצתי את עצמי בכל הכוח למצוא בה עוד דברים חיוביים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
