אני לבד. הרבה יותר מידיי לבד בתקופה האחרונה.
חצי שנה שאני בלי זוגיות, והאנשים שכן היו שם כדי להפיג את השעמום המיני הוזנחו במהרה. אני לא מרגישה שאני זקוקה לסיפוק מיני בכלל, כמו שאני כמהה להרגיש שוב, להתרגש ולהתמסר.
אני רוצה שמישהו יהיה שם בשביל להרים את השברים, יחזיק אותם בידיו ואולי טיפה יחתך מהחתיכות החדות יותר. שיאחה את מה שפעם היה השלם ושיתן לי גם כן להיכנס לנבכי נשמתו.
אני רוצה ידיים גדולות שיאחזו במה שהותרתי, יארסלו אותי בזרועות רחבות ומוצקות כדי שאצליח להישען ולהשתקם. כדי שגם אני אוכל להעניק את כל מה שבתוכי. יש שם יותר מידיי לתת, והכל מתערבב ומתערבל בתוך קליפת הגוף הסדוקה שלי, מאיים לנפץ אותי לאלפיי רסיסים, שוב.
אני לא חושבת שאני נואשת אם אני מחפשת שוב זוגיות, אני פשוט לא חושבת שיהיה אדם שיצליח למלא את החסר ולהתמודד עם הבבואה של מי שפעם הייתי.
בינתיים אני מנסה להתרומם לבדי, ואני לומדת, קוראת, מקשיבה לסגנונות חדשים של מוזיקה ועושה הרבה יותר ספורט. אני כן מגבשת לעצמי עמוד שדרה, אבל הערגה לקשר תמיד תהיה שם.
עזרתי לחברים טובים שלי במעבר דירה ועשיתי להם ספונג'ה בכל פינה כמעט. אבל חוץ מסמול טוק והומור שחור אני עדיין לא מצליחה להגיע למה שכואב.
לפחות ההוא שגרם לי להיות replica כבר לא אחד כזה בעצמו.
(Selvia Pelissero)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
