New Perspective

מן הזוהר באת אלי

לחשת לי פנינים

חדרת אל ורידיי

נשבענו אמונים

הרוחות לא הירפו

שרטו את השדה

בו היקפנו עצמנו

השאירו אותך רפה

הכחול החוויר

והירוק דהה

דמך הדיר

מאיתנו שלווה

באש יבשה

נרמסה התקווה

השממה ירדה

במרמה.

לדחוס את הקפה כמה שאפשר, להכניס בכוח למכונה. לחכות למים שיגעשו וללחוץ על הנקודה הנכונה.

להרתיח חלב על גז לוהט, לראות בסיפוק את הבועות העדינות, להעביר לכוס ואחר למזוג במתינות את האספרסו הכהה.

בחיי, יותר טוב מסקס.

רוח חורפית חדרה דרך סדקים בחלונות שטרם הוברגו, יללותיה החרישיות משרות אווירת רפאים בחדר החשוך. קורי עכביש הגיחו מבין צללים בפינות הריקות של החדר. הצבע על משקופי הדלת ובפינות החלונות התקלף כבר מזמן, ורק שרידים זעירים של אותו כחול-אפרפר ישן-נושן העידו על עצם קיומו אי-אז.

ווילונות שקופים ומתפוררים התנופפו באיטיות ברוח החודרת מבחוץ, קצותיהם קרועים ובלויים. תפריהם נראו כה דקיקים וקטנים, כאילו נטוו על ידי מאות עכבישים קטנים.

בחוץ געשה הרוח, רוקדת על צמרות העצים העבותים והכהים. הירח עמד במרכז השמיים השחורים, כמעין משגיח על החדר, ואורו החלש היה מקור התאורה היחידי במקום בו שלט צלו של החושך.

בחדר החרש, כמעט לא נראה אור ירח. הקור ששרר שם היה כמעט מקפיא, אך לא הטמפרטורה היתה זאת שגרמה לאווירה השוררת להיות קרה כקרח; על אף שהאפלה הכבדה הקשתה על הראייה, היה זה ברור שהחדר ריק מחפצים, למעט כיסא רעוע שניצב סנטימטרים ספורים לצד החלון הבודד על הקיר שניצב אל מול דלת החדר. היה זה כיסא פשוט עשוי עץ, נטול עיטורים או גילופים למיניהם. הזקנה נראתה אף עליו, בעץ המאפיר והמתקלף, ברגליים המתעקמות לנגד הרצפה ובכמה מוטות חסרים במשענת הכיסא העקומה. קורי עכביש נטוו לאורך אחת הרגליים ועד הרצפה.

נראה היה שהזמן באותו חדר נתקע בתקופת זמן לא ידועה, מהיום בו מתגוררי החדר נטשו את המקום עד לעת בה נהייה זה מקום מגוריהם של עכבישים ומזיקים, ביתה של הרוח ומקום משכנה של האפלה.

החדר היה שקט לזמן מה. רק שריקותיה הרכות של הרוח הטופחת על זגוגית החלון נשמעו בקושי. היא הלמה על קירות העץ ואיימה לפרוץ דרך הדלת החורקת, אך הדממה הנצחית של החדר לא התפוגגה.

לפתע, כשהדלת נפתחה באיטיות ובחריקה איטית, נמשכת, ופנים אפופי צל הגיחו מבין החשכה, היה ניתן להבחין בעוד פרט מסתורי בחדר. אור הירח חדר מבין פתחה של הדלת, אך האפלה לא דעכה; אור הירח החלש לא צלח לגבור עליה, כאילו הייתה עשויה אבן קשיחה. אך אף על פי אותה חשכה בל נפסקת, ניתן היה להבחין בדבר מה שנעלם מן העין עד עתה; דבר מה המשתרך לאורך הכיסא, נודם ודומם, לא זע, אינו משמיע קול. הוא היה שם כל אותו זמן, שקט כעכבר, מתמזג עם החשכה.

על הכיסא ניצב אדם, או ליתר דיוק, גופתו הקרה של אדם. ראשו נח ברפיון על הקיר בו ניצב החלון, גופו פונה אל הקיר הניצב מולו, בצורה בה אור הירח אינו מסוגל להאירו. בגדיו היו בלויים, ולא נראה היה שמת מדקירת סכין או מיריית רובה. הוא נראה רגוע ושליו, כמעין ישן, אך זרועותיו עטפו את גופו בקשיחות, כמנסה לחמם את גופו ללא הצלחה מרובה.

נראה היה שמת מכפור.

האיש בפתח הדלת, שפניו היו אפופי צל, צעד צעדים חשדניים ישירות לתוך החדר. ברגע שרגליו נחתו על רצפת החדר נטרקה מאחוריו הדלת בפתאומיות. החדר שב ונעשה אפלולי כמקודם. הוא נשם נשימה עמוקה, רועד, וכשנשף אדי קור נפלטו מפיו. הוא הביט אל תוך החשכה ואימץ את עיניו להסתגל לאפלה שהייתה כמעט מוחלטת. לאחר כמה רגעים החל להתהלך לכיוון הכיסא. נשימתו נעתקה ברגע שהבחין בגופת האדם, אך הוא המשיך להתקדם לעברה, אם כי בצעדים מהוססים במקצת.

הוא חש בנוכחות מעיקה הצופה בו ממרחק, אם כי רק הירח השקיף על החדר. מבולבל, הוא אחז בפינת משענת הכיסא ונשען עליה בתשישות ופחד גלוי.

הוא הסב את מבטו לצדו, שם ניצב הקיר משמאל לדלת שעד כה התמזג באפלה, ונראה כאילו הוא מתמשך עד אינסוף. הוא ראה בטשטוש משהו משורבט לאורך הקיר, והתקרב בסקרנות כדי לבחון בבירור את הכתוב. עיניו סקרו את אותיות הזהב הקטנות, והלז חש את הקור חודר אל עצמותיו במהירות. הוא הרגיש שאין לו זמן רב. אך לפני שסיים לקרוא את הקטע ולפענח את הכתוב, נשמתו נעתקה מגופו והוא קרס ארצה.

חלפו דקות שנדמו לשעות, שכן לחדר זמן משלו. חלקיקי אוויר ריחפו בחלל החדר. שום תזוזה לא הורגשה. באותו רגע היה החדר שקט, וברגע שאחריו אור עז חדר בפתאומיות, מפר את השלווה המעיקה שבחדר. האור קלח מכיוון הדלת שנפתחה בקול חריקה עדינה.

ישות לבנה וזוהרת שמסביבה הילה השתרכה לתוך החדר. היא נראתה כאישה ישישה וחרושת קמטים, אך עם זאת רבת עוצמה. נראה היה שהכירה את החדר היטב. היא הסתובבה בו בנינוחות, מגלה לעין את פינותיו; בנוסף לגופה הישובה על הכיסא ולגופה שהצטרפה אליה רגעים מה לפני כן, נגלו עוד ארבע גופות שחלקן אך ורק שרידים.

יחדיו, מספר הגופות בחדר לא עלה על הספרה שש - כמספרו של השטן.

הישות התהלכה בכבדות עד לאמצעו של החדר המלבני והתיישבה שם בנוחות. כאשר עצמה את עיניה, הדמיון בין פניה לפני הירח היה כה מוחשי ומצמרר.

כעת בחדר היו שבע גופות - כמספרו של אלוהים.

החדר שב ונהיה אפלולי. רק נצנוץ זוהר מכיוון הקיר קטע את עלטת החדר המתמשכת. היה זה הכיתוב שעל הקיר שחשף מילים אלו:

"ותהיי אשת הלבנה שומרת החדר; וכאשר יופיעו בחדר שישה בני תמותה הנולדו בשישי לחודש יולי שמלוא גמולם קיבלו תנעל אשת הלבנה את החדר; ויהי סוד החדר שמור בין יהוה לירח ולאדם אשר יגלהו מות יומת כגמולו:"

וואו! איזו ריגרסיה מוזרה.. כמה השתנה בארבע השנים האחרונות.

פתאום לקרוא את הסיפור שכתבתי עם חציל..

אני מתגעגעת אליה ומתאבלת על הקשר.

מאוד.

כהות החושים עפפה אותנו

התערבלנו כבתוך סערה.

אור ענוג שטף את השחר

שילח לעברנו רוח קרירה.

הגוף רוצה עוד ועוד

כשהמוח זועק 'טעות'.

ההיגיון משועשע ובוחן

והרגש מחפש בדידות.

הטעם חדש, מתוק ומר.

מוזר, שכחתי כמה טוב להיות מחוזרת.

אתה הולך ברחוב, העולם שונה מכפי שזכרת אותו. מפלצות מתהלכות ברחובות, ריריות וענקיות - נראות כמו חשופיות מושטחות, 7 מטרים אורכן. למרות שלא ראית אותן מעולם אתה מודע לכך שהן הגיעו אלינו לפני שנים מביתו של טיפש עושה ניסויים, שהזריק לכמה חשופיות הורמון גדילה שיצר ריאקציה מסוכנת עם החשופיות והפך אותן לערסיות. אתה מכיר את עצמך וגם לא, עם אותן מחשבות שהיו לך בעבר אך כעט אתה בעולם חדש ובכל זאת מודע לעברו. עולות לך תמונות בראש, חצאי סיפור ששמעת עליו פעם, על האישה שכה אהבה את החשופיות עד שגידלה אחת בביתה. היא שמה אותה בכלוב גדול מזכוכית, ובה החשופית הלכה מצד לצד, פעם הל הבטן ופעם על הגב ועם כל קיפול שלה נוצרות בועות ריריות. בעלה שנא את החשופית אך היה שיכור מאהבתו אליה, שהסכים להסדר. יום אחד כשחזר מהעבודה מצא אותה בתוך כלוב החשופית, גופה. הוא צרח בכאב ומאז הפך להיות ראש האגודה לשמירה על האדם, והיה אחראי להרבה מרציחות החשופיות. אתה מגחך כשאתה חושב על הסיפור, על האבסורד שאישתו אהבה את החשופיות ובעקבות הטרגדיה הוא הפך את עורו כנגד העקרונות שלה. בין אם היא חיה או מתה. המראה שלך מחוספס יותר, מאסיבי ואתה הולך בראש מורם ובמן ביטחון מיוחד. שעת דמדומים עכשיו והאופק צבוע שני וארגמן, העצים כהים ויוצרים צללים ארוכים, ואתה ממשיך ללכת ללא מטרה.

עיניך מזוגגות מהמשאננות בשעה ואתה לא מבחין ביד שתפסה בחולצתך ומשכה אותך לסמטה חשוכה. אתה מיד ניעור לחיים ומביט בחברך הטוב שדואג להסתיר את שניכם במרווח הצר שבין שני בתים. אתה עומד לשאול אותו מה קורה כאן שהוא נסער כל כך, אבל הוא מנשק אותך בעצמה לפני שאתה מספיק להוציא הגה. אתה מבוהל ונגעל! זה חברך, גבר, אתה לא גיי! אבל משום מה הנשיקה נעימה כל כך, רכה ומשכרת. אתה מצליח להתרחק ולנתק את עצמך ממנו והוא אומר לך: "אני לא יכולה לשלוט בעצמי יותר, לדעת שאתה אפילו לא מודע לעובדה שאני אישה, לאהוב אותך בכל דרך אפשרית ולרסן עצמי בנוכחותך." האישה שחשבת שהיא חבר שלך מושכת בשיערה ואתה נפעם כשקווצות שיער מבריק וארוך יורדות על צווארה. היא מורידה את חולצתה הרחבה וחושפת שני שדיים קטנים ועגולים.

אתה לא מצליח לעכל את מה שאתה רואה, אך הבליטה במכנסיך מתנגדת לסערת הרגשות בה אתה נתון. היא נצמדת אליך בשנית ומנשקת אותך בלהט, וידיך אוטומטית נכרכות סביבה ומאמצות אותה קרוב אליך אף יותר. ידיה על חזך, מושכות את החולצה מעליך ושניכם רועדים מהקור בחוץ ומהתשוקה המחשמלת ביניכם. ידיך יורדות על גבה ואוחזות באחוריה, חלקים להפליא, מוצקים. המכנסיים יורדים ואתם שוכבים. הסקס כל כך טוב, אתה מסתכל עליה כשעיניה עצומות וגניחה שקטה מפלחת את שפתיה, וזה רק מעורר אותך יותר ואתה ממשיך לחדור ולצאת במרץ. לא תיארת לעצמך שהפנים שפעם היו מיועדות לחבר יכולות להראות עדינות ונשיות כל כך. אתה גומר וזרמים מחשמלים עוברים לאורך כל גופך. אתה מתמכר להרגשה, וחש פתאום איך רגליך ניתקות מהקרקע ואתה שוקע, מהר יותר ויותר, עירום, ואתה מביט בחרדה בסביבתך. אינך יכול לשים את העין על אובייקט אחד משום שהכל זז, אתה ממשיך ליפול ורואה רק קווים מהירים של מה שיכול להיות עצים, בתים או כל דבר אחר.

אתה נוחת על משהו רך וחלק. אתה נצרב. נפלת לתוך קרקע מלאת חשופיות מתפתלות, העולות אחת על השניה ומפרישות את רירן הצמיגי והקטלני. אתה מנסה להתרחק מהחשופית עליה נחתת אך היא ענקית, ואתה מחליק ממנה ומתכסה בנוזל. מרוב כאב אתה לא מצליח לנשום, אפילו לא לפתוח את הפה ולצעוק. אתה מת.

האם זה חטא להביט? האם הפעולה הזו, למקם את עיניי על דמותו יפת התואר שגויה כל כך? אני יודעת שזה לא ראוי, הוא בסך הכל בתחילת שנתו הרביעית כאן! קטן ממני בשלוש שנים! ועוד אני מרשה לעצמי, מעיזה, לבהות. גם בבהייה אין דבר רע, כל עוד היא מסתכמת בזה, אולם המצב שונה. אני מוליכה את עצמי שולל כשאני מנסה לשכנע את עצמי שזו רק בהייה, פעולה תמימה. זה מעבר, הרבה מעבר. אני מסתכלת אליו בלהט, אני חושקת בו.

ליבי מזנק מחזי כשאני בוחנת את גופו המתעבה מיום ליום, שרק לפני שנה עוד היה שברירי וכה שדוף. עצמות לחייו ולסתו גם הן עברו שינוי במהלך השנה האחרונה, הן התפסלו והתחטבו, הישוו לו מראה בוגר ואיתן. הפלומה הזהובה והעדינה שעד עתה בקושי נראתה על פניו החיוורות שינתה את פניה לזיפים קשיחים יותר, המעטרים כעת את סנטרו המחודד. השינוי חל גם במבטו, אולי אף צבע עיניו השתנה? הרי, אני זוכרת בבירור שעיניו היו תכולות, כשמיי בוקר בהיר וצלול. זכור לי שהן היו תולות בי מבט מלא כבוד כשעמד על מפתן דלתי בתחילת הקיץ שרק עתה נגמר ושאל למקום אחותי. עכשיו הן כבר לא היו תכולות כבעבר. זיק של קרח ניבט מהן, עיניו נהיו לבוהקות, כסופות, עוצרות נשימה. אני גם חושבת שהוא צמח בלפחות 10 סנטימטרים במהלך הקיץ, אולי הוא אף עקף אותי. לוציוס מאלפוי. איזו הופעה מרשימה.

העובדה שאני יפה ברורה כירח מלא בלילה נטול כוכבים, מובן שאין עוררין על כך. תמיד ידעתי שאני עוצרת נשימה, גם המראה בחדרי הייתה מרעיפה עלי מחמאות על ימין ועל שמאל, מאז הינקות. שיערי השחור תמיד הבריק ונח על גבי בגלים רכים וקופצניים. עורי הצח מעולם לא איבד מחיותו, שפתיי ורדרדות ובשרניות די הצורך להשתובבויות עם בנים ועיניי החתוליות גדושות ריסים ארוכים ומעוגלים. אני תמירה,רזה, חטובה ובשלה, אני מימוש שאיפותיו של כל גבר. דווקא אני, מכל הנשים בעולם, בחרתי להתאהב בילדון הזה, המיועד לאחותי הקטנה, אחותי המועדפת. ואני נותרתי מאחור, הצופה מהצד.

אולי אני עוד אמשיך את זה.

אני קוראת את "הארי פוטר".

זו כבר הפעם השביעית.

הגעתי לחמישי.

אני בורחת.

נאטמת, מפחדת להתמודד.

המחוזות הפנטסטיים קוראים לי.

בולעים אותי.

מבריחים אותי.

הסרתי שיערות.

אין יד שתלטף אותי.

כבר לא.

היד מלטפת גוף אחר.

בוגר יותר.

בשל יותר.

בגיל שלו.

אני זערורית, הניסיון.

אני נמלטת לסדרות.

דקסטר, אריקה.

יש להם רומנים, אהבות.

גם אני רוצה.

אבל קיבלתי את החריג.

ומאז אחרת לקחה אותו.

ואני לבד.

בעולמו של הארי פוטר.

When I look in the mirror
I can't see a thing
Besides the loneliest thing
I ever seen

I see a creature
Surrounded by misery
It looks at me sadly
Says hallo

And I feel re
Because the creature that looks at me
Isn't myself
It's just a
Reflection

שני נושאים מעסיקים אותי במיוחד בתקופה האחרונה, החבר ושואה, או לחלופין - המצב החברתי שלי והלימודים.

אתמול, לאחר שרצתי, הייתי חייבת לקלקל את כל מאמציי ולבלוס פנקייק ולהחזיר לעצמי את מאזן שומניי הרבים. במילים אחרות, סבתא שלי הזמינה אותי לזמן איכות ולא יכלתי לסרב. הלכנו למקום חדש שרק נפתח: "בית הפנקייק". בכניסה הייתה התקהלות של הרבה נערים בגילי. זהיתי את חלקם כמי שהיו בשכבתי בחטיבה. הם לא זכרו אותי, אולם דווקא מכיוון שהכי לא ציפיתי אליו, הגיע זיהויי: "את לא היית עם X?" יופי. בדיוק לזה חיכיתי - זיכרון צורב. זה תפס אותי לא מוכנה והייתי קצת בהלם, שפתאום אני רואה מישהו מהתקופה הדוחה ההיא, התקופה שאני רק מנסה להדחיק. עכשיו אני קוראת סיפור קצר של ש"י עגנון הנקרא הרופה וגרושתו, וזה עשה לי עוד זיקה לעבר. לאחות היפיפיה, דינה, עיניי תכלת - שחורה, ובעברה היתה עם אחר. ארוסה ובעלה הרופא לא מסוגל לשאת את המחשבה והופך לאובססיבי בנוגע לאותו זר "מנוול". האובססיביות משתלטת עליו והוא כבר לא פועל בהיגיון, וממרמר את חייו ואת חיי אשתו. יצא לי לחשוב הרבה לאחרונה גם על הקשר הנוכחי בו אני נמצאת, בן זוגי משווה עצמו שוב ושוב לאותו X, עד כמה התקדמנו אז לעומת המצב איתו, ועוד. אני כל כך מקווה שזה ייפסק בקרוב..

"אמרתי לה כל התחלואים לא באו אליך אלא על ידיו של זה שקיפח את חייך. עכשיו הוא מקלקל עם נשים אחרות ולי הניח אישה חולנית לטפל בה. אלף חרטות נתחרטתי על כל דיבור ודיבור ואלף פעמים חזרתי עליהם." 

הקישור השני בין "הרופא וגרושתו" לערב של יום האתמול הוא שיחה שהייתה ביני לבין סבתי. דיברנו על ניצולי שואה, היהודים שחיו בגטאות ולא ראו אוכל זמן רב מידיי. לאחר המלחמה, היא נזכרה וסיפרה לי, הם קיבלו כספים מגרמניה על עוגמת הנפש, ולמרות שהם חיו בפאר ובעושר רב, נחרטו בהם הצלקות. סבתא שלי התארחה אצל חברה שהיתה לה כשהיו ילדות, שהיתה לה אמא פולניה ששרדה את השואה, והיתה לבושה בהידור, וכל הבית היה מפואר. בארוחה האוכל שהיה מוגש היה מרהיב, אך מרגע שהניחה את האוכל, היתה אוכלת במהירות בידייה, ללא נימוסים ובחזירות. והם היו צוחקים עליהם, בני הדור הצעיר, קוראים להם "סבונים" ולועגים לטירוף שהיה אוחז בהם עקב הטראומות שעברו. אני מוצאת את המצב דומה מאוד ליחס הציונים ה"אשכנזים" כיום כלפי כל מי שזר להם או טיפה שונה, כמו רוסים, ערבים ואתיופים. בימינו, אירופאים הכי נחשביםף בעות שפעם היו מפונקים ומוזרים. איך שהגלגל מתהפך.

אני פשוט חייבת לעשות הרגל כזה לקרוא כל חודש אוקטובר את "לילה אחד באוקטובר הבודד", בדיוק לפי התאריכים של הימים התואמים את הפרקים בספר.. ובשאר הזמן להיגמל למקרוא אותו שוב ושוב, בסוף יימאס לי ממנו בטרם עת.

My eyes are nothing like the sun;

Coral is far more red than my lips' red;

If snow be white, why then my breast are dun;

If hair be wires, black wires grow on my head.

I have seen roses damask'd, red and white,

But no such roses see I in my cheeks.

Shakespeare rocks!

(הרשתי לעצמי לשנות טיפה) 

התחושות והמצבים מוחשיים, הריחות צפים ועולים, המראה חקוק אך זיכרון הקול נכחד. זה קורה לי אצל יותר מידיי אנשים..

"כשקרני האור הראשונות של אוקטובר זורחות

למרות ועם כל הכבוד

אני אפלולית.

אני מריחה ניחוח שושנים

השרירים מתקשים

מחכה לפריחה

אבל מה כבר יכול לקרות

בין ספטמבר למאי

שכחתי את שמי"

http://www.youtube.com/watch?v=8idrhKuNwRY

שני אנשים, ברחוב, הולכים זה לכיוונו של זה.

בוהים אחד בשני, לא מסירים את המבט.

מזהים?

לא מזהים.

מזהים?

לא מזהים?

מזהים.

"מה קורה?"

"מה נשמע?"

ממשיכים ללכת, מבלי לחשוב על התשובה שלא ניתנה.

הרי, למי בכלל איכפת?

 

One man went on the road
He carried a suitcase
He was wearing an elegant suit
Suddenly he began to dance

He s his suitcase
Basin moved from side to side
Shoes tapping on the asphalt
This way he stopped to hide

אני הולכת לתחנת האוטובוס, מרגישה את הרוח והיא שרה לי שירים, שורקת באזני. הקור ניתח בפניי בחוזקה וריח האוויר הנקי חודר אל קנה נשימתי.
הגעתי. אבן ירדה מבטני. כשאני דוממת ובקושי מאפשרת לאוויר להיכנס אל ריאותיי, מנסה לקלוט נוכחות באיזור. היה שם מישהו, בזה אני בטוחה.
האוטובוס הגיע.
"סליחה, איזה קו זה?"
אין תשובה.
"סליחה?", ניסיתי שנית.
האוטובוס עבר.
ורק לאחר מכן שמעתי יללה חלושה.

בלונים ססגוניים,

אל השמיים עולים,

מקשטים בצבעם.

מאוויר מתדלדלים,

אל העיר נוחתים,

שווים לעולם.

לאחר שהיו חופשיים,

קלילים ומאושרים,

חוזרים מהזיות.

עכשיו מחפשים,

זכרונות ושרידים,

של חלומות.

בסוד, לבלון הקטן,

התמים והרענן,

יגלו חכמתם.

בין הסדקים החיים זולגים

נוזלים, מחלחלים ומעכלים

הים מדמם.

חור נפער מתוך הסדקים

כצעקתם של האבודים

העולם שומם.

מבט מורם בתקווה

מבין הסדקים אין תשובה

דומם.

אחרי המון לבטים החלטתי לפרסם את השיר.

הוא אישי כל כך, אבל עבר המון זמן מאז.

מה שהיה היה ועכשיו זה בסך הכל שיר.

פינטזתי על הגשם

והוא על המבול.

כשהגיע הגשם פחדתי

ובמבול הוא ברח.

ביום הביניים היה מבול

כאילו קרא רצונו.

הוא היה מאושר

ואני שמחתי בשבילו.

ביום הביניים היה מבול

למדתי איפוק ולבלום עצמי.

הוא עזב אותי לצמיתות

גם אם מעולם לא היה שלי.

פינטזתי על הגשם

והוא על המבול.

כשהגיע הגשם פחדתי

ובמבול הוא ברח.

ביום הביניים היה מבול

הוא פרט על גיטרתו.

עקבתי אחר תנועותיו,

והוא חייך לכבודי ממקומו.

ביום הביניים היה מבול

ולקחתי את חיוכו לעצמי.

עכשיו, אני כבר יודעת

שהחיוך לא נועד לי.

פינטזתי על הגשם

והוא על המבול.

כשהגיע הגשם פחדתי

ובמבול הוא ברח.

ביום הביניים היה מבול

בלילה בחיפזון הוא ברח.

בהלכו המבול נפסק

ובשבילי יום הביניים עבר.

פינטזתי על הגשם

והוא על המבול.

כשהגיע הגשם פחדתי

ובמבול הכל נגמר

נכתב ביום הביניים, ה-12.12.

התלבטתי רבות אם בכלל לפרסם את השיר, משום שהוא יוריד את "רמת הבלוג", אך אז חשבתי לעצמי, אני כותבת את הבלוג הזה בשביל עצמי, לזכור דברים ולתעד לא בשביל אף אחד אחר. אז לא איכפת לי מה אנשים חושבים, אני שלמה עם ההחלטה.

יש לי ממותה בסלון

הגיעה הלילה בקרון.

מוצצת אצבע בטירוף

ודילדו תקוע לה בעכוז.

יש לי ממותה בסלון

ניסיתי לדחוף אותה לארון.

כי גם לכיור היא לא נכנסה

רק בקושי למכונת כביסה.

יש לי ממותה בסלון

שכבר כואב לה הישבנון.

אין דוחה מלאכול חרוב

זה בית עם חרוז עלוב.

קוראים לי אדוארד הייד ואני מושיעך.