New Perspective

קיבלתי שתי הצעות לסקס בימים האחרונים.

האחד רצה לצאת ולבלות בשבת כשלמדתי וסירבתי בנימוס, אז הוא אמר "אז בואי לפחות נשכב". כתגובה אמרתי לו שאף פעם לא נהנינו מהמיניות אחד של השני ולא הגענו לסיפוק והוא ענה לי שאין לנו משהו יותר טוב לעשות היום. הבחור הנוסף היה סטוץ חד פעמי שהתחיל שוב לפלרטט איתי וללכת סחור סחור בשביל "פגישה תמימה". 

הגעתי למצב של דחייה עמוקה כל כך מהמחשבה על לשכב עם גבר שאני לא אוהבת, סתם לשם הזיון. אולי גם אני שיתפתי פעולה עם התרבות המיניות הנגישה, אך עכשיו אני מסתכלת מפרספקטיבה רחבה יותר ולא מוצאת את הפואנטה. אני כבר לא חושבת שחשיפת גופי לעיניי זר, מגע חודרני אתו וקרבה כזאת באמת תורמת להרגשה טובה. אני לא מכחישה שאני אוהבת את ההרגשה של מלאות באיבר המין שלי, או את האגו הגדל בזכות המחשבה שאני סקסית בעיניי אחר, גורמת למישהו לרצות ולשכב איתי שוב ושוב, אלא אני כבר לא חושבת שזה שווה את ההרגשה הרעה שיש לאחר האקט. הצורך להחליף את הסדינים שזיעה של מישהו שאני לא אוהבת נגעה בהם (שלא לדבר על קרצוף הגוף), החשיפה למחלות עם שמות מופלצים, תחושת הגומי שמדכאת את ההנאה של הסיטואציה.

כשהייתי במערכות יחסים סקס היה פעולה טהורה ומעצימה, התמסרות ונזקקות לתחושות ורגשות. זה היה חלק טוב וחשוב מהזוגיות, הרצון להעניק לאחר את כל מה שההוויה שלי מסוגלת להציע, ולקבל בתמורה את מלא החום והאהבה. לפעמים כשהייתי שוכבת עם בני זוג היינו צוחקים תוך כדי ומתייחסים בקלילות לעונג. היו פעמים שזה כבר איבד את המילה "זיון" והפכנו לישות אחת. היו קוויקים סתם לכיף ומקלחות משודרגות.

עכשיו, כשאני רווקה זה איבד המון מהמשמעות והפך למכני ומבחיל, שאני כבר לא מוצאת סיבה להמשיך ולהיות פעילה מינית. מה הטעם כשזה לא קולח ומרגש?

(Jack Vettriano)

אני לבד. הרבה יותר מידיי לבד בתקופה האחרונה.

חצי שנה שאני בלי זוגיות, והאנשים שכן היו שם כדי להפיג את השעמום המיני הוזנחו במהרה. אני לא מרגישה שאני זקוקה לסיפוק מיני בכלל, כמו שאני כמהה להרגיש שוב, להתרגש ולהתמסר.

אני רוצה שמישהו יהיה שם בשביל להרים את השברים, יחזיק אותם בידיו ואולי טיפה יחתך מהחתיכות החדות יותר. שיאחה את מה שפעם היה השלם ושיתן לי גם כן להיכנס לנבכי נשמתו.

אני רוצה ידיים גדולות שיאחזו במה שהותרתי, יארסלו אותי בזרועות רחבות ומוצקות כדי שאצליח להישען ולהשתקם. כדי שגם אני אוכל להעניק את כל מה שבתוכי. יש שם יותר מידיי לתת, והכל מתערבב ומתערבל בתוך קליפת הגוף הסדוקה שלי, מאיים לנפץ אותי לאלפיי רסיסים, שוב.

אני לא חושבת שאני נואשת אם אני מחפשת שוב זוגיות, אני פשוט לא חושבת שיהיה אדם שיצליח למלא את החסר ולהתמודד עם הבבואה של מי שפעם הייתי.

בינתיים אני מנסה להתרומם לבדי, ואני לומדת, קוראת, מקשיבה לסגנונות חדשים של מוזיקה ועושה הרבה יותר ספורט. אני כן מגבשת לעצמי עמוד שדרה, אבל הערגה לקשר תמיד תהיה שם.

עזרתי לחברים טובים שלי במעבר דירה ועשיתי להם ספונג'ה בכל פינה כמעט. אבל חוץ מסמול טוק והומור שחור אני עדיין לא מצליחה להגיע למה שכואב.

(Selvia Pelissero)

חזרתי לכתוב בבלוג בעיקר בגלל התקיעות הרגשית שאני מרגישה. אולי דרך הכתיבה אצליח להבין יותר דברים שעוברים/עברו עליי ואלמד להתמודד איתם טוב יותר. 

אני חושבת לספר על הזוגיות האחרונה למרות שהפצע לא הגליד עדיין, אולי דרך הסיפור אצליח טיפה להעביר את הכאב..

הכרנו כשהייתי קורסיסטית, מרץ 13, במסיבת גיוס לידיד משותף שבדיוק חזר לארץ משנה בהולנד. הכרתי אותו בתור אקס של חברה והיא זאת שהזמינה אותו למסיבה. ישר כשראיתי אותו ידעתי שהוא מוצא חן בעיניי, עם המראה הסלאבי-אירופאי המושלם שלו. שיער כהה, עור לבן וצח, פנים חלקות עם תוי פנים ישרים ומוצקים, גוף חטוב, גבוהה וגברי. זה היה אידיאל היופי בשבילי, וכשהתחלנו לדבר גם על מוזיקה ומשחקי מחשב כבר ידעתי שזה הולך להיות החבר הבא שלי. עשיתי לו מסאז' באותו ערב ואני זוכרת שהוא התלהב מהכוח שהצלחתי להפעיל. ישבנו בעיקר ביחד כששתינו, וכנגמר הזפיבון הלכנו הוא ואני לקנות. כשחזרנו ליער גילינו שכולם החליטו להתקפל והשאירו את השתיה החריפה שם, אז הוא אמר לי לחכות עם כולם בתחנה לקו לילה והוא רץ מהר לקחת את הבקבוק שהשאירו. האוטובוס הגיע וממש בשניה האחרונה הוא השתחל פנימה עם הבקבוק. מסתבר שהוא נפל בדרך והאיזור של המפרקים בין האצבעות לכף ידו נפתחו. הצמדתי את בד השרוול שלי לפצע שלא הפסיק לדמם ונסענו אלי, כדי שאחבוש לו.

הוא חיכה מתחת לבית כשהלכתי להביא תחבושות וכך ישבנו עוד שעתיים מתחת לבית שלי ודיברנו על המון נושאים כשהראש שלי על היריכיים שלו והוא מלטף את שערי. לפנות בוקר הוא קלט שאין לו כסף לחזור לביתו ונתתי לו את הרב-קו שלי, הוא הבטיח להחזיר לי אותו למחרת בשבת לפני שהוא יסע לצבא.

התרגשתי לקראת המפגש המחודש איתו ובערב הוא הגיע על מדי לוחם עם דרגת סמ"ר (לומר שוב שהייתי קורסיסטית צעירה ומתלהבת?) והוא היה נראה מדהים. ישבנו קצת מתחת לבית שלי והוא הלך.

במשך שבועיים דיברנו נונסטופ והוא קיבל אותי עם כל השטויות המטורפות שלי ואף הקצין אותן. היינו חייבים להיפגש שוב והחלטנו שחובה לאכול סושי יחד בהזדמנות הראשונה. בפגישה עצמה פתאום היתה מבוכה של רצון במשהו מעבר בלי לדעת איך ובשביל לשבור את הקרח יצאנו אחר כך למועדון מוזיקה אלטרנטיבית. התנשקנו שם לראשונה, למרות שהנשיקה היתה מזעזעת. לא נורא, בהמשך הוא השתפר XD

ביום המחרת הזמנתי אותו לעל האש בים עם חברים שלי והוא היה מקסים, התחבר עם כולם ולא הרגשתי צורך להיות הבייביסיטרית שלו. כשלקחתי אותו לצד ושאלתי לאן זה מוביל הוא ענה "מה שאת רוצה שזה יהיה". במבוכה שאלתי "קשר?" והוא חייך והנהן. באותו לילה שכבנו פעם ראשונה.

הוא היה טוב אלי מכל הבחינות בחודשים הראשונים של הקשר שלנו, השקיע בי ונתן לי להרגיש שאני מרכז עולמו. הוא היה טוב לב, מתחשב ואוהב. לילקח יוצר זמן לאהוב, לבטוח ולהאמין לו, אבל הוא קיבל אותי עם המגבלות שלי. הקושי היחיד שהיה לי איתו היה רגעי הדיכאון והמלודרמה המתפרצים שהוא חווה והשפיע גם עלי, וזה התגבר ככל שהוא היה לקראת סוף השירות הצבאי שלו כזהוא כבר איים בהתאבדות. חשבתי שכשהוא ישתחרר הכל יהיה טוב יותר, וציפיתי לכך בכליון עיניים.

הוא השתחרר והתחיל לעבוד במפעל הייטק מאוד מהר, וחשבתי שאנחנו מתחילים ללכת על מסלול טוב יותר. באותה התקופה חשבתי על לצאת לקצונה והוא מאוד תמך בי ודרבן אותי, דבר שהעצים את ההערכה והאהבה שלי כלפיו. בסוף חתמתי ויתור, והוא עדיין היה שם לטובתי ולעודד אותי. 

בסביבות השנה שלנו יחד התחלנו לחפש דירה לעצמנו כיוון שהיו לו בעיות בבית ובזכות המשכורות הגבוהות מהמפעל דירה כבר היתה אופציה. פחדתי שאם נעבור לגור ביחד כל כך מוקדם ביחסים שלנו, ונתמודד עם דילמות גדולות יותר ממקודם זה ימוטט את הקשר שלנו שעדיין לא היה מספיק יציב, אך הוא הרגיע אותי ואמר שהכל יהיה בסדר איתנו.

בתחילת מאי עברנו לגור יחד בדירה גדולה ויפה, והייתי מאושרת. בתור חיילת לא יכלתי לעזור לו כלכלית שווה בשווה אך הצלחתי לגרד שליש מההוצאות כדי להרגיש שאני חלק ולא להוות טרחה. נוצרה מגמת חלוקת תפקידים בבית בה אני בתור חיילת בבסיס סגור הייתי מבשלת, מסדרת, שותפת ומנקה והוא עבד, כל הזמן. המשמרות שלו היו שוחקות והוא נכנס לדיכאון. הוא הקשה עלי לחיות איתו והיינו רבים המון, ולמרות הפצרותיי שיקח יום מנוחה הוא לא הסכים בתירוץ ה"אני צריך כסף", אך לא ניהל אותו נכון וקנה מחשב גיימרים ואביזרים על סך עשרות אלפים שקלים, אוכל יקר וקיים חיי נהנתנות. הזוגיות שלנו כבר היתה בקרשים כשהרוסיה נכנסה לתמונה. 

הוא הכיר אותה לפני עשור, דרך משחק מחשב ושמר איתה על קשר טוב לאורך השנים. היא גרה ברוסיה והוא הגיע לארץ מאוקראינה והם היו ביחד באותה קבוצת דוברי רוסית במשחק. הם היו מתכתבים ביניהם, עושים שיחות טלפון וסקייפ והיו ידידים טובים. אני הייתי טיפשה ונאיבית והאמנתי לו כשאמר שזה ידידותי בלבד, וביקש ממני רשות שהיא ובעלה יבואו לביקור בישראל ויתארחו בביתנו בתנאי שהוא מבטיח שמעולם לא היתה ביניהם שום מחשבה שאינה אפלטונית. הוא נשבע והם קנו כרטיסים.

לקראת הביקור הבעל החליט שלא להצטרף והתחלתי להרגיש מעורערת מהמחשבה שהם יבלו לילות בדירה לבדם כשאני בצבא. למרות החרדות שהלכו וגברו הוא לא התחשב בי ולא הסכים לשמוע שום פיתרון שינה בשבילה. אפילו שקלתי לפתוח את החיסכון שלי ללימודים גבוהים בשביל לממן לה בית מלון, אך הוא סרב. 

בביקור שלה הם בילו בכל מקום שהוא בחיים לא בילה איתי, יצא איתה וחווה איתה, שתה איתה אלכוהול למרות שביקשתי שלא, היה איתה בים אחרי כל התירוצים שהיה מעניק לי ללמה לא נלך לים, וגולת הכותרת היתה הנסיעה שלהם לאילת. מיותר לציין שהחלטתי לעזוב אותו כשהחליט על הנסיעה. בזמן שהם נפשו שם יצאתי לאפטר וארזתי את כל חפציי מהדירה, הזמנתי הובלה ולקחתי את רהיטיי. הדירה נשארה כמעט ריקה לחלוטין וזה השקיט את נפשי. 

חזרתי לגור עם אמי ובעלה כשזנב בין רגליי ומאז שמעתי מחבר משותף שהם שכבו, ושהוא רק חיכה שאשתחרר ושהמענק שלי יכסה את המינוס שהוא נקלע אליו בשל ההוצאות על אותה אחת.

תמיד חשבתי שבגידה היא דרך ליצור קונפליקטים ודרמות בספרים וסרטים, הנושא מעולם לא נגע בי, ועכשיו כשאני חושבת על מה שעברתי אני עדיין לא מצליחה להאמין שזה קרה גם לי. ניסיתי לתרץ את זה בנימוק ה"אנחנו הגענו מעולמות שונים, הבדלי תרבות שאצלו מותר מה שאצלי אסור", אבל אין דרך להקל על מה שקרה, נבגדתי פיזית ורגשית על ידי בן אדם שאהבתי ואני כבר לא יודעת אם אי פעם אצליח לבטוח בגבר.

מן הזוהר באת אלי

לחשת לי פנינים

חדרת אל ורידיי

נשבענו אמונים

הרוחות לא הירפו

שרטו את השדה

בו היקפנו עצמנו

השאירו אותך רפה

הכחול החוויר

והירוק דהה

דמך הדיר

מאיתנו שלווה

באש יבשה

נרמסה התקווה

השממה ירדה

במרמה.

נתקפתי חרדה.

זה קרה כשהלכתי הביתה אחרי יציאה עם חברות. הרגשתי כל כך רע עד שפרשתי מוקדם, והפצרתי בהן שלא ילוו אותי. ההליכה היתה מהירה מידי, כל צעד נהיה מכאני והושקע בו מאמץ מינימלי. כפי שאומרים ש"הרגלים ישאו אותנו", רק שבמקרה הזה הנשיאה היתה בלתי רצונית. המחשבות שרצו לי בראש התמקדו באקס שלי, בהבנה שאנחנו כבר לא ביחד. הוא לא שם איתי כשאני חולה, לא נאבק להיות לצידי ולא מתעניין בחוויותי מהצבא. חשבתי על איך אמשיך לשרת, להתקדם בהיררכיה הצבאית כשאני בזכות עצמי. אחר כך אני אוכל לנסות את מזלי באנגליה - לשכור דירה, לעבוד וללמוד, להתחתן. אבל האם לחיים שלי תהיה איזושהי משמעות בלעדיו? האם אוכל באמת להיות מאושרת? הכל ריק מתוכן, תפל. 

כשחשבתי על זה, עדיין הלכתי באופן מונוטוני, והאנרגיה שלי התמקדה כולה בניסון להקל על הכאב שתקף אותי בחזי. דקירה ומחיצת הריאות בו זמנית והלב שלי פעם בפרעות. הגוף כולו זעק בהיסטריה, והכאב היה קשה מנשוא. ניסיתי להרגע את עצמי, אך המחשבות המשיכו להתרוצץ בראש ולא הניחו לי.

חשבתי על האפשרות שאשים קץ לחיי. אני לא אדם דכאוני מטבעי, אך כן יש בי נטיה אובדנית. אני לא הולכת לישם את המחשבות החולניות האלו בשום פנים ואופן, אך זה בכל זאת עובר בראשי. אין לי תמריץ להמשיך בחיים הרגילים שלי, אפילו החלום לערוק לאירופה כבר לא קוסם לי כמקודם. גם אם אחיה את חיי המופת שתכננתי לעצמי, אני כבר לא בטוחה שאוכל באמת ובתמים להנות מהם. 

אני לא חושבת על התאבדות שתוכיח לו כמה הפרידה היתה הרסנית עבורי, אני לא חושבת על להוכיח כלום. רק חושבת על השקט שיבוא אחרי המוות מבחינתי. אני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להיות מודעת. יכול להיות שכבר עכשיו, כשאני בעשור השני של חיי כבר השלמתי את יעודי בחיים. אני לא הולכת להתאבד, אבל כן מעניין אותי לחשוב על האלטרנטיבות לחיים שלי.

זוגות רבים נפרדים כשהאהבה נגמרת, הקושי של הפרידה הופך להיות רק הכאב מההרגל ששונה, ורגש הבדידות והפגיעה בדימוי העצמי. אני לא יודעת איך לחיות עם העובדה שהאהבה עדיין שוררת בינינו, ומעולם לא פחתה. אנשים אומרים לי שכשאכיר בחור חדש הקודם כבר לא יהיה רלוונטי אך זה לא קורה. אולי זאת פאסימיות ילדותית כשאני קובעת את העובדה שבחיים לא ארגיש לאף בחור את מה שאני מרגישה לאקס, אבל הזמן עובר והתחושה עדיין לא משתנה.

אתה שונא אותי ואני אוהבת

אני באה ואתה בורח

נטיף קרח יפיפה פגע בקרביי

כהות החושים עפפה אותנו

התערבלנו כבתוך סערה.

אור ענוג שטף את השחר

שילח לעברנו רוח קרירה.

הגוף רוצה עוד ועוד

כשהמוח זועק 'טעות'.

ההיגיון משועשע ובוחן

והרגש מחפש בדידות.

הטעם חדש, מתוק ומר.

מוזר, שכחתי כמה טוב להיות מחוזרת.

אתמול בלילה הייתי במועדון. חשבתי שכבר התגברתי עליו כשפתאום מצאתי את עצמי מתמסרת לנשיקה, כשאני בזרועותיו.

אני לא יודעת איך לאכול את זה, אני חייבת למצוא גבר אחר, עיסוק חדש, שלא אהיה קבולה לאהבתי אליו. הוא עדיין אוהב אותי ואני עדיין אותו, זה מה שכל כך מטריף בכל הסיפור הזה, אנחנו פשוט עושים אחד לשני רע. כל כך נועדנו להיות יחד עד שזה בחיים לא יוכל לקרות. ועכשיו הוא עוד מנסה להתחיל עם חברה שלי, והיא לא בדיוק שוללת את האפשרות. אני לא יודעת איך לאכול את זה. את הכל.

אני צריכה ביטחון.

אני נמצאת במין פרשת דרכים בחיים שלי, ואין לי מושג מה אני מתכננת לעשות.

לפני חודש נפרדתי מבן זוגי ואתמול, ה5 בנובמבר היתה אמורה להיות השנה שלנו. אני זוכרת את היום הזה, כששכבנו במיטה שלו וצפינו ב'וי פור ונדטה' ובמהלך הסרט פשוט משום מקום שמתי לב שאנחנו מתנשקים בלהט והשלב הבא היה שאיבדתי את בתוליי.

היה לי טוב איתו, בארבעה חודשים הראשונים בעיקר. היינו משלימים אחד את השני, מנהלים דיונים סוערים על משמעות החיים, דיברנו על אידיאולוגיה ועל איך נשנה את העולם וחלמנו על עתיד משותף ושובר מוסכמות. היינו יחד בכל רגע שיכלנו, למדנו להכיר אחד את השני טוב כאת עצמנו. הוא החכים אותי בתחומים רבים ואני מניחה שגם אני העשרתי אותו, ובאמת, אם לסכם את תחילת הזוגיות - היינו זוג משמיים. כל מי שראה אותנו ראה את האהבה בינינו, את השיתופיות והנינוחות.

הבעיה החלה להירקם כשהוא התגייס לצבא. תחומי העניין שלו עברו שינוי דרסתי וסדרי העדיפויות שלו התהפכו. אני דרשתי וציפיתי ליותר, הרי התרגלתי להיות הדבר החשוב לו ביותר וכעת לקחתי את המקום החמישי-שישי ולא יכלתי לשאת בידיעה הזאת. כאן התחילו הריבים הקשים, התפרצויות זעם וקבירת הרגשות. נהיינו פחות ופחות קשובים אחד לשני, יותר צודקים ויותר אגואיסטים. התבצרנו בשנאה והחומה נבנתה עד שלא נראו פני האחר מבעדה.  כשהגענו לשפל החלטנו להיפרד ובמשך חודשיים שלמים לא יצרנו קשר,ובשניה שהוא כתב לי הודעה חזרתי אליו בבכי.

החודש האחרון לזוגיות שלנו היה מעניין. התחלנו בהססנות שמקורה בכוויה הנוראה, המצב התפתח לאהבה גדולה, כמו הראשונה, וסוף היחסים היו קשים אף יותר מבפעם הקודמת. עד עכשיו אני בהלם מהעובדה שאני לא איתו, בלי האדם שהשלים אותי והתאים לי בכל כך הרבה תחומים. המסקנה שאני מנסה להחדיר לעצמי היא שלא באמת התאמנו, לא היה יכול לקרות בינינו רציני יותר וחיים יחד היו נגמרים במרירות קיומית.

בסוף שבוע אני מתכוונת לצאת למועדון עם חברה. אני מניחה שאכיר בנים רבים, ואני מקווה שלא אפסול אותם רק בגלל השוואה לאקס.

כל החיים שלי נכנסו למן חור שחור, השאיפות שלי נעלמו וההרפתקנות נגנזה. אני כל כך רוצה לפרוץ החוצה ולעשות החלטות מטורפות! אני רוצה לשכור חדר למשך חודש שלם, לצייד אותו בחטיפי אנרגיה, דפים ועט, ולא לצאת החוצה למשך כל הזמן הזה. אני רוצה לשוט שנה על יאכטה ולראות עולם. אני רוצה לחיות באיטליה, לחזור לצייר, להצטרף לאנונימוס, להלחין מוזיקה, להיכנס להריון, לנסות LSD, לכתוב ספר, לעבוד בשביל המוסד, ללמוד פילוסופיה ועוד כל כך הרבה דברים. הלוואי ואצליח ליישם לפחות חלק קטן מהם.

אני מתגייסת בעוד פחות מחודש, ומחזיקה לעצמי אצבעות שהחלומות שלי לא יעלמו עם הגיוס.

תמיד, בבוקר, כשאני קמה מהמיטה להכין לו קפה, הוא חוזר למיטה ונרדם לעוד חצי שעה. למרות שאני לא אמורה לקחת את זה אישית, תמיד מתגבשת בי הרגשה שהוא מעדיף לישון לבד, ושאני סתם גורם מפריע. הדבר קורה גם בפעמים בהן אנו נפגשים אחרי זמן מה בו לא התראינו; כשהוא מתיישב מול המחשב בזמן שאני חסרת מעש, מנסה להעסיק את עצמי בכל דרך אפשרית. אני לא מרגישה רצויה, נחשקת, נאהבת מספיק. אני צריכה שהוא יגע בי, יעריץ אותי, יגיד לי שאני יפה. ללא העזרה שלו, אני כבר לא אאמין בכלום.

כי אני כן רוצה לזכור אותה.

אני אוהב אותך, מותק,

יותר מפירות ים.

אני אוהב אותך, בייבי,

את לגמרי מחשמלת אותי.

כשאני הולך ברחוב

ורואה אותך ממרחקים

ליבי מרגיש

שנקלעתי למלכודת דובים.

(הוו!)

אני אוהב אותך כל כך

שאני יכול לפשוט את עורך

ולתלות אותו על הקיר

ובכל פעם שאראה אותו אחשוב עלייך.

אגנוב לך את פח האשפה

ואשים אותו אצלי בסלון

ובכל פעם שאזרוק לתוכו זבל אדע

כי ממלא אני אותו באהבה.

אתפור את שפתיי

כדי שתראי שאני מקשיב ולא מדבר

אני ארצח את כל קרובייך

שתהיי רק שלי

אקלע אותך במרתף

ובכל פעם שתהיי צמאה

אבוא ואחתוך את ורידיי

ובכך ארפא אותך מהצמא!

ככה אני אוהב אותך.

Days filled with joy and days filled with sorrow
I don't know just what to do
Am I happy today, am I lonely tomorrow
Everything depends on you

And I've been waitin'
For the angles to knock on my door
I've been hoping'
That everything could be like before

Open your heart and tell me what's wrong
Why can't you talk like you used to do before
I don't know if I'm weak, I don't know if I'm strong
Hey girl I can't hope anymore

And I've been waitin'
For the angles to knock on my door
I've been hoping'
That everything could be like before

Open your heart, let me hear you
Make up your mind, I want to hear you call
Open your heart, want to come near you
Make up your mind, before we lose it all

Maybe that time has its own way of healin'
Maybe it dries the tears in your eyes
But never change the way that I'm feelin'
Only you can answer my cries

And I've been waitin'
For the angles to knock on my door
I've been hoping'
That everything could be like before

Open your heart, let me hear you
Make up your mind, I want to hear you call
Open your heart, want to come near you
Make up your mind, before we lose it all

http://www.youtube.com/watch?v=qX4LC1HBmag

אני לא מקנאת, זה ממש לא בכיוון.

בכלל לא הרגשתי אליו משהו, כבר ממזמן עברתי הלאה ויש לי חבר שאני אוהבת אותו (לשם שינוי). בכל זאת זה לא כיף לי, לדעת שגם הוא עבר הלאה. זה צורם שהיא נראית דומה לי. יש לנו את אותו צבע עיניים, גוון עור ושיער, לשתינו לחיים בשרניות מידיי, ובכל זאת היא הרבה יותר יפה ממני. אני לא בתחרות איתה, אבל משום מה אני ממשיכה לעשות השוואות. אני עצבנית כל כך ואין לי סיבה מוצדקת. מרד.

מגששים באפלה. מחפשים עצם ממשי יציב להסמך עליו, הזרדים נתלשים מהר מידיי.

עכשיו אין, אולי נמצא בקרוב.

אז זהו, זה סופית. הוא מאוהב בי.

הוא לא מוכן לומר על מי מדובר, אומר כל הזמן שאם הוא רק יאמר מילה אחת שלא במקום הכל ייגמר, כל הקשר הטוב.

מצד אחד הוא לא מפסיק לומר לי שאני האדם שהוא הכי קרוב אליו בעולם, וכל השאר הם רק כמה חברים קרובים. פתאום הוא מספר לי שקיימת עוד מישהי שגם איתה הוא מדבר כל הזמן. גם איתי וגם איתה הוא היה בטיילת ויום אחד אני (והיא) הניחה עליו את הראש. הוא אמר שהוא רצה לנשק אותה (אותי) ובסוף הוא לא עשה כלום. פעם, כשחששתי שזה העניין, ביקשתי מידיד טוב שיבדוק איתו אם הוא מרגיש אלי משהו, והוא סיפר לו משהו מאוד שטחי של "בא לי עליה", עכשיו הוא סיפר לי שמישהו כבר התחיל לנחש במה מדובר. הסיפורים מקבילים כמו תחת לתחתונים.

הוא אומר שאותה אחת נראית טוב, והיום הוא החמיא לי על הלבוש והשיער.

הוא אומר שיש לה גם ביטחון עצמי נמוך, דבר שהיום הפריע לו בי במיוחד.

הוא אומר שהיא טובת לב, ותמיד הוא משבח את האופי שלי.

לומר לו שאני יודעת? להשאיר את זה כמו שזה? עכשיו אני ממש לא יודעת מה לעשות עם עצמי. הוא רוצה שנצא לסרט שהולך לצאת של אליס אין וואנדרלנד, אני יכולה לבטל איתו את הפגישה ולומר לו שיזמין אותה לשם. למרות שזה יהיה מעשה ממש חסר רחמים.

אני יכולה לדעת לפחות שאני ממש לא מעוניינת בקשר רומנטי איתו, ואני לא רוצה לפגוע בו.

הוא לא קורא בבלוג שלי, אפשר להתנחם בעובדה הזאת..

בלי קשר, בזמן האחרון אני מנסה להיות אופטימית כמה שאני רק יכולה, גם אם התקרה קורסת. אני כרגע בתקופה ממש לחוצה, אולי אף נכנסתי לעולם התחתון.

הבנים שאני נמשכת אליהם, או שהם מושלמים מכדי שיתעניינו בי, או שהם פשוט מניאקים. אולי גם וגם?

אז היום היתה פגישה עם כיתתי לעתיד, והיה נחמד מאוד.

היו כמה תלמידים מהשיכבה שמעלי שהולכים להדריך אותנו ולהיות כמסייעים במחנה הגיבוש בו נהיה מיום ראשון בבוקר עד ליל יום שני. הכרתי שתיים מהתלמידים משנותי בבית הספר הקודם שלי, אך היו שם ארבעה חדשים, וביניהם מישהי יפיפיה. היא היתה נמוכה עד מאוד, בעלת שיער חום בהיר מתולתל ועיניים תכולות-אפורות בהירות. היא היתה רזה ושדונית, בעלת פנים חיוורות ויפיפיות. לבושה היה גותי, נעלי פלדפורמה שחורות, שגם איתן נראתה קטנת קומה,מכוסים כמעט לגמרי בחוטלות פסים שחור-לבן, גרביונים סגולים ועליהם גרביוני רשת בצבע תכלת בוהק.

הרבה זמן שהבטתי בה בסתר במפגש, ולקראת הסוף התחלתי לדבר איתה טיפה, "זה לא ***, האקס של קייטלין, אחותה של חברתי?", שאלתי.

"כן," ענתה לי בסלידה, "הייתי בטוחה שאת קייטלין, אתן כל כך דומות!" ואני רק קיוויתי שהאמת בידיה, הרי קייט יפיפיה לעומתי. כך שיחתנו התגלגלה ובסוף כל היום בבית הספר עמדתי לומר לה להתראות, הרי לא אראה אותה עד ליום הגיבוש. באתי לחבק אותה בצורה ידידותית והיא נישקה אותי בלחי. אני לא יודעת אם זה אומר משהו או לא, אך בכל מקרה הייתי מופתעת ונפעמת.

כך פגשתי לי את הישות בת מיני הראשונה או אולי היחידה אליה נמשכתי.

יש לי אחות ושמה עלמה. השם לא מצא חן בעיני, יותר מידיי דודתי, לכן היא נקראת אמילי ביני לבין עצמי. בחרתי בשם בשל קרבתו בהברות לשמה המקורי. לפעמים אני מרגישה שאמי מנסה להסיט את דעותי נגד אבי, גם אם השלמתי עם העובדה המצערת שלא איכפת לו ממני כמעט. היום הלכתי לבית החולים לבקר את אחותי, והוא נתן לי ללכת לבד מבית החולים עד לביתי, חצי שעה הליכה בקצב רגוע באמצע הלילה ללא דאגה לשלומי או הצעה להסעה. אני לא ציפיתי ממנו, אני יודעת שאני לא חשובה לו ממש, אך זה לא מנע מאמי לנסות להראות לי בבירור רב יותר את טעויותיו. אני מודעת לפאקים שבו ואני לא זקוקה לחיזוקים שאני עצמי מנסה להתעלם מהם בשביל לשמור על הסדר הטוב.

כעת אני מתה מעייפות לאחר יום ארוך בת"א, ואין מה לומר, כל פעם מחדש אני מתאכזבת מ-the sity. הלחות והחום הורגים, אין מה לעשות שם יותר מבחיפה מלבד אולי מקס ברנר. לפחות הייתי עם חברה טובה, אלינה, מכיתתו של האקס, כך שהייתי בחברה טובה. אני והיא הגענו למסקנות שאנו די דומות בתחומים רבים, שצורת מחשבתינו לפעמים חופפת וזה שיעשע אותנו מאוד. תמונות מת"א יבואו בהמשך.

במחשב שלי יש וירוס רציני אך אף אחד לא מוכן לתקן אותו ועד להודעה חדשה אני לא מתחברת ממנו לשום דבר, משמע - חצי מהחיים שלי נחכדו וקרסו עם המחשב, מה שמעיד על חוסר חיים טוטאלי. אני צריכה לעבוד על עצמי עוד בנוגע לשיעבודי למסך המקולל. לכן גם אני לא יכולה לשים את התמונות, המחשב שלי מת מכדי שאוכל להעביר אליו משהו.

בזמן האחרון אני לא מרגישה שום רגשות, כאילו אני גופה מהלכת. אני חושבת רבות, אך ערכי לרגשות השתנה מעט בתקופה האחרונה. אני מרגישה מחושבת באופן מחליא, דבר שכה שונה מאיך שהייתי לפני כן. אני כבר בקושי מזהה בטשטוש הרב את דמותי המוכרת והישנה. חיוכי הפכו ליותר מזוייפים גם אם אין לי שום סיבה למרמור שתוקף אותי לאחרונה. גם אמי שמה לב לשינוי שחל בי ושואלת אותי בהפרשי זמן הקטנים מפעם לפעם אם אני בסדר. בפעם האחרונה שעניתי לה שכן ושתעזוב אותי לנפשי היא חשבה שהתחלתי איתה מלחמה. כיצד אני אמורה להגיב להשתלשלות העניינים המוזרה?

איתן עושה "ברוגז" עם כל מי ש"בצד שלי" ב"ריב" בינינו. אני לא מבינה למה ברוגז, למה לנקוט צדדים ולמה ריב בכלל. אם זה מה שטוב לו, שיהיה לו בכיף, אני מוציאה אותי מכל מערכות היחסים הקשורות בו ומחליאות כל כך. עכשיו כשאני חושבת על התקופה האחרונה והרגשתי הממוחשבת, אני לא חושבת שזה קשור בו או לפחות לא ישירות. רגשי כלפיו נגמר לו מזמן, יכול להיות שעכשיו נפער חלל ריק שלתוכו הכל נשאב. או שאולי אני עדיין מתגעגעת לקשר, לא אליו עצמו, אלא לידיעה שיש שם מישהו שאוהב אותי, עומד מאחורי ומאחורי החלטותי ושישאר שם. כעט אני רואה שאין דבר הנקרא תמיכה תמידית, שלכל דבר יש סוף. אני צריכה ללמוד להיקשר אל אנשים בצורה מבוקרת יותר.

"מי יודע איך גורמים לאהבה להשאר?

  ענו לי על זה ואגיד לכם אם להתאבד או לא.

   ענו לי על זה, ואפתור לכם את בעיית תחילתו וסופו של הזמן.

    ענו לי על זה, ואגלה לכם מהי תכליתו של הירח"

מתוך 'איך גורמים לאהבה להישאר', מעת טום רובינס.

כי אני כבר לא יודעת.