New Perspective

אתה הולך ברחוב, העולם שונה מכפי שזכרת אותו. מפלצות מתהלכות ברחובות, ריריות וענקיות - נראות כמו חשופיות מושטחות, 7 מטרים אורכן. למרות שלא ראית אותן מעולם אתה מודע לכך שהן הגיעו אלינו לפני שנים מביתו של טיפש עושה ניסויים, שהזריק לכמה חשופיות הורמון גדילה שיצר ריאקציה מסוכנת עם החשופיות והפך אותן לערסיות. אתה מכיר את עצמך וגם לא, עם אותן מחשבות שהיו לך בעבר אך כעט אתה בעולם חדש ובכל זאת מודע לעברו. עולות לך תמונות בראש, חצאי סיפור ששמעת עליו פעם, על האישה שכה אהבה את החשופיות עד שגידלה אחת בביתה. היא שמה אותה בכלוב גדול מזכוכית, ובה החשופית הלכה מצד לצד, פעם הל הבטן ופעם על הגב ועם כל קיפול שלה נוצרות בועות ריריות. בעלה שנא את החשופית אך היה שיכור מאהבתו אליה, שהסכים להסדר. יום אחד כשחזר מהעבודה מצא אותה בתוך כלוב החשופית, גופה. הוא צרח בכאב ומאז הפך להיות ראש האגודה לשמירה על האדם, והיה אחראי להרבה מרציחות החשופיות. אתה מגחך כשאתה חושב על הסיפור, על האבסורד שאישתו אהבה את החשופיות ובעקבות הטרגדיה הוא הפך את עורו כנגד העקרונות שלה. בין אם היא חיה או מתה. המראה שלך מחוספס יותר, מאסיבי ואתה הולך בראש מורם ובמן ביטחון מיוחד. שעת דמדומים עכשיו והאופק צבוע שני וארגמן, העצים כהים ויוצרים צללים ארוכים, ואתה ממשיך ללכת ללא מטרה.

עיניך מזוגגות מהמשאננות בשעה ואתה לא מבחין ביד שתפסה בחולצתך ומשכה אותך לסמטה חשוכה. אתה מיד ניעור לחיים ומביט בחברך הטוב שדואג להסתיר את שניכם במרווח הצר שבין שני בתים. אתה עומד לשאול אותו מה קורה כאן שהוא נסער כל כך, אבל הוא מנשק אותך בעצמה לפני שאתה מספיק להוציא הגה. אתה מבוהל ונגעל! זה חברך, גבר, אתה לא גיי! אבל משום מה הנשיקה נעימה כל כך, רכה ומשכרת. אתה מצליח להתרחק ולנתק את עצמך ממנו והוא אומר לך: "אני לא יכולה לשלוט בעצמי יותר, לדעת שאתה אפילו לא מודע לעובדה שאני אישה, לאהוב אותך בכל דרך אפשרית ולרסן עצמי בנוכחותך." האישה שחשבת שהיא חבר שלך מושכת בשיערה ואתה נפעם כשקווצות שיער מבריק וארוך יורדות על צווארה. היא מורידה את חולצתה הרחבה וחושפת שני שדיים קטנים ועגולים.

אתה לא מצליח לעכל את מה שאתה רואה, אך הבליטה במכנסיך מתנגדת לסערת הרגשות בה אתה נתון. היא נצמדת אליך בשנית ומנשקת אותך בלהט, וידיך אוטומטית נכרכות סביבה ומאמצות אותה קרוב אליך אף יותר. ידיה על חזך, מושכות את החולצה מעליך ושניכם רועדים מהקור בחוץ ומהתשוקה המחשמלת ביניכם. ידיך יורדות על גבה ואוחזות באחוריה, חלקים להפליא, מוצקים. המכנסיים יורדים ואתם שוכבים. הסקס כל כך טוב, אתה מסתכל עליה כשעיניה עצומות וגניחה שקטה מפלחת את שפתיה, וזה רק מעורר אותך יותר ואתה ממשיך לחדור ולצאת במרץ. לא תיארת לעצמך שהפנים שפעם היו מיועדות לחבר יכולות להראות עדינות ונשיות כל כך. אתה גומר וזרמים מחשמלים עוברים לאורך כל גופך. אתה מתמכר להרגשה, וחש פתאום איך רגליך ניתקות מהקרקע ואתה שוקע, מהר יותר ויותר, עירום, ואתה מביט בחרדה בסביבתך. אינך יכול לשים את העין על אובייקט אחד משום שהכל זז, אתה ממשיך ליפול ורואה רק קווים מהירים של מה שיכול להיות עצים, בתים או כל דבר אחר.

אתה נוחת על משהו רך וחלק. אתה נצרב. נפלת לתוך קרקע מלאת חשופיות מתפתלות, העולות אחת על השניה ומפרישות את רירן הצמיגי והקטלני. אתה מנסה להתרחק מהחשופית עליה נחתת אך היא ענקית, ואתה מחליק ממנה ומתכסה בנוזל. מרוב כאב אתה לא מצליח לנשום, אפילו לא לפתוח את הפה ולצעוק. אתה מת.

אתמול ושלשום יצאתי למרכז לבלות לאחר הפסקה של חצי שנה, ונדהמתי כמה החברה השתנתה שם, במהלך חצי שנה בסך הכל. שלשום פגשתי בחור אחד, צעיר ממני בשנה, חתיך במיוחד, שמסתבר שאמא שלו לימדה אותי מדעים ביסודי (והיתה אחת המורות האהובות עלי). אתמול ראיתי מישהו שהתחיל איתי בדרך מאוד נחמדה - הוא עשה לי דימיון מודרך של לחשוב על תחושה משמחת שחווית לאחרונה, להפוך אותה לכדור של צבע, טעם, איזור בגוף ואז הוא התחיל לטייל עם אצבעותיו על גופי, כאילו זה הכדור שמשוטט ומתגלגל. בעקבות כל האירועים האלו חלמתי חלום.

בחלום הייתי בשיעור של אותה מורה למדעים, רק שהיא הישתנתה מאוד באופייה ועשתה לנו שיעור מלמד על איך לנקז מחשבות שליליות. השיעור התחיל בדימיון מודרך (מעניין מאיפה שאבתי את הרעיון המדהים הזה!), בו היא אמרה לנו לעצום את העיניים ולחשוב על דבר אחד המהווה מועקה בעינינו עכשיו, ולהתחיל להפוך אותה לממשית. לדמיין באיזה איזור היא נמצאת בגוף, מה היא גורמת להרגיש ואיך אפשר לגרש אותה. אני חושבת ששיניתי את הדימיון המודרך מהמציאות (רגש חיובי) לחלום (רגש שלילי) משום שהדימיון המודרך שחוויתי לא היה משמעותי בעיניי כלל. הוא היה אמור לעשות לי הרגשה טובה, אך בפועל זה היה סתמי ביותר, לעומת האפשרות לסלק מחשבות שליליות, שזו פעולה אפשרית, שאמא שלי תמיד עזרה לי איתה. תמיד כשהיא ביקשה ממני לתאר את הרגש זה עזר לי להתמודד איתו. דבר מופשט יכול להישאר לנצח, אך אם הופכים אותו למגושם, יותר קל לגרש אותו, הרי יודעים מול מה מתמודדים, ומבהירים ממה הרגש נובע. לעומת השיעור המעולה של אותה מורה למדעים לשעבר שלי, סופו היה מאכזב בחלום. היא נתנה לנו הרצאה קצרה השוללת את כל הדימיון המודרך שלימדה אותנו בתחילתו, אמרה כמה שהדבר לא נכון, לא עוזר, ושזה סתם ניסיון כושל לעסוק במיסטיקה, לפחות לדעתה. הרגשתי שחטפתי מהלומה קשה, הרי היא היתה מורה כל כך טובה שמדברת בכזו בורות פתאום. לאחר השיעור היא הקפיצה אותי הביתה במכוניתה, ואמרתי לה כמה שסוף השיעור היה מיותר בעיניי. אמרתי לה שאני חושבת שיש קשר בין הגוף לנפש, אחרת, איך ייתכן שכשרע לנו נפשית אנו יותר פגיעים למחלות? למה כשאנו עושים ספורט הגוף משחרר הורמונים המשפיעים לטובה על מצב הרוח? הסברתי שאני בדיעה שונה, שהדרך הטובה להתמודד עם נפש פצועה היא לראות אותה, במלוא הדרה.

אין הרגשה מביכה מפלישה לאיזור שלא שייך לנו, אולם זה מטבע הדברים.

בכל מקרה, הלילה היה לי חלום ממש מוזר, שאני מעדיפה לכתוב אותו כאן כדי לא לשכוח.

אדם מת מתאונת דרכים, וההתרחשות פעמה בעורקיו, הקצב, המירוץ, הזמן והאדרנלין. הוא שרוי באקסטזה וכל גופו היה לפקעת עצבים. הוא מגיע לחדר לא מוגדר ובו דלת. האדם יודע שמהדלת יש מדרגות המובילות אל המכונית שהתרסקה, והוא מת (תרתי משמע) להגיע אליה ולהרגיש את המכונית. החדר מדבר אליו ומספר למת שהוא בפרשת דרכים, סוג של מקום ביניים. מכאן המקום מוביל אל המוות, אך יש לו אפשרות לחזור לחיים, ללא הסבר לאיך.

האדם רק חושב על המכונית, הרגשתי דרכו את הכמיהה לראות אותה, הוא עדיין מרגיש במו במירוץ, עדיין יש מתחרים לעקוף.

בלי מחשבה נוספת, הוא פותח את הדלת למדרגות, לעלות למעלה למכונית, אך המדרגות נעלמות והוא מוצא את עצמו בחדר נטראלי ולבן, כשבמרכזו אבן גדולה בצורת קונוס ובמרכזה שלשלאות ברזל המקיפות אותה ומתחברות לכף רגלו. הוא צורח מתסכול, הוא מת.

אסור להישאר בחיים רק על קו אחד, הלא כן?

"אור, אור", קרא אלי אלון הקטן כשעשיתי לו בייביסיטר, שעה אחרי שהיה אמור לישון.

צור, אחיו הגדול התלונן על השרע שאלון עושה, אך מהר מאוד נרדם שאחר שהגעתי.

"יש לי חלומות רעות", התלונן אלון ולא ידעתי איך עונים לדבר כזה. כשהייתי קטנה גם לי היו תמיד סיוטים, בגילו היה לי סיוט מפורסם על נשים יפיפיות שרוצחות בדם קר נערות בעזרת חוט דק שאליו מחוברת רשת קורי עכביש כסופה, חותכות את צאוורן, וכשגדלתי היו לי סיוטים על "הצלצול", שאף פעם לא ראיתי את זה באמת, אבל הסיפורים על זה גרמו לי לדמיין את הגרוע מכל, היו לי סיוטים על ערפדים, לאחר שאבי וחבריו ראו את הסרט "דרקולה" ואבא שלי לא נתן לי לראות גם, הצרחות עשו את שלהן ומאז לא יכולתי לישון ללא אור, מפחד שבחושך ערפד מאיים יכנס לחדרי. ניסיתי להיזכר מה עשיתי כשהיו לי סיוטים, איך התמודדתי עימם. תמיד קראתי לאמא או אבא, תלוי באיזה בית ישנתי, ובסוף הייתי ישנה במיטתם, כשהם מגוננים עלי בחיבוק.

"תישארי כאן עד שארדם", אלון ביקש.

זה היה הפיתרון.

לעניין אחר, במחנה רונן היה מאוד נחמד. אני לומדת להסתגל לעובדה שיש לי כיתת בנות ורובן פאקצות, אך ורק חמישה בנים וכל השאר חברותי מהשנים הקודמות. במחנה מצאתי את עצמי המון מסתובבת עם השיכבה ופחות בכיתתי. הכרתי שני בנים ממגמת מוזיקה והיה מאוד נחמד איתם, הסתובבנו אני, פדון, נעם וחבר שלו, שאיני זוכרת את שמו. אני די חושבת שמתחיל להתבשל משהו בין פדון לנעם, אבל כל פעם שאני מעירה לה על זה היא מכחישה הכל או מתעצבנת עלי, אז הפסקתי להתייחס לעניין.

לוטן ומישל חברים. שניהם היו איתי בבית הספר הפתוח ואני ידידה של לוטן, עם מישל אני פחות מסתדרת אבל בשבילו אני משתדלת לקבל אותה. היה רגע מאוד מפדח כשדפקתי על דלת החדר של לוטן ועוד כמה בנים ופתחתי בלי לחכות מספיק זמן. מצאתי את לוטן ומישל בזמן התבודדות משלהם ומיהרתי לצאת. לצערי הם חשבו שמשהו מסויים חשוב קרה והפסיקו בעיסוקיהם על מנת לברר למה נכנסתי, ובבושה הגבתי שרק חיפשתי את נעם וחברו.

עם חציל היו כמה רגעים בשיחותינו שהבהירו לי שאינה רוצה לדבר איתי. היא היתה טיפה גסת רוח אבל אני מתארת לעצמי שזו סתם תקופה. אני מקווה שזה לא קשור בי. עם שאר החברות הכל היה טוב, היה מאוד משעשע לצחוק על פדון בקשר לפוביות הנמלים שלה (והחדר שלנו היה מפוצץ בהן!) זיגי גרמה לי למועקה בהתחלה, כשראיתי שלא ממש התחברה לילדים מכיתתה, אך מהר מאוד היא מצאה את מקומה והתחילה להשתלב.

בכיתה שלי יש ילדה ערסית שאני לא מצליחה לסבול. היא אגרסיבית וצעקנית, מדברת מהר באופן מחליא והפלסטיות שבה דוחה. היא ניסתה ללמד את כל הבנות ריקוד זונות שמתופפים בו על החזה והיריכיים, ומשום מה כולם התלהבו מלבדי ומלבד חברותיי. בערב היה מופע שיכבתי, שכל כיתה הופיע בריקוד ו קטע מסויים שקשור לסרט. אנחנו היינו אמורים לעשות משהו שקשור לג'יימס בונד, אך נחשו מה הריקוד הלא קשור לסוכנים והפאקצי להחריד שעשינו?! בדיוק. לכן הברזתי משם בטענה שיש לי כאב בטן ונשארתי בחדר. חילקו שם חולצות של מחנה רונן ולמזלי כולם חשבו עלי, והביאו לי שתי חולצות של המחנה. משתלם להבריז לפעמים, הלא כן?

במחנה היתה פעילות מגמות ולנו, מגמת אמנות פלסטית, נתנו משום מה לצייר. רכזת המגמה הביאה צעצועים של ביתה וקלפי חיות אינדיאנים שהיינו צריכים לבחור כל אחד באקראי שניים. מהצעצועים הכי התחברתי לבבושקה ומהקלפים יצאו לי שני מכרסמים, משפחת החיות השנואה עלי. בפעם השניה בחרתי בקפידה את החיות, לקחתי עכביש ועורב שחור (טיפה יותר גדול וחכם מהעורב הרגיל). בהסברים של שתי החיות היה כתוב יחודיות, חופש יצירה ודברים בגנון הזה, התאים לי. ציירתי בבושקה עצובה, שמשתי עיניה יורדים פסי דמעות אדומים מדם, עם עיני עורב שחור, שהחיבור שלה קשור בחוט. החוט מתקדם עד לקצה הדף עליו ציירתי ומשם הוא מתחבר לעכביש ענק, שחור, שעיר ובעל בטן ענקית. כשמסתכלים על הציור רואים קודם כל את העכביש משום שהקונטרסט בו קיצוני מאוד, וכמו ברקע רואים את הבבושקה המדוכאת, פרי שמונת ידי העכביש.

אתמול בלילה היה לי חלום מאוד מיוחד. משפחה עשירה בתקופה נושנה המדברת על מעשים נוראים המתרכשים בזמן האחרון, ביניהם נערה גבוהה, רזה ובעלת שיער זהב המגיע עד לאחרי מותניה, גבר בגיל העמידה ממוצע קומה ומשקל בעל שיער אפור גלי המתחבר לשפם וזקן היורדים עד לאמצע צווארו, ועוד אנשים שאיני זוכרת במדוייק. בחלום אני רואה אדם מצוטט להם, בהתחלה בחלום ה"מצלמה" היתה מפוקסת על העין שלו שהביטה באנשים דרך מנעול, עיין מבריקה מרוב שהיא לבנה, כשנימי דם זעירים מרשתים אותה בחולניות, העיין חומה בהירה כל כך עד שזה מפחיד,  והאישון קטן ומטריד. רואים את הפנים של הזר, המון זיפים שחורים\אפורים ומחוספסים גדלים על סנטרו ולחייו, שיער שחור עד הגב מלא קשרים וטיפה שומני, לבושו בלוי חום-אפור וקרוע. הוא צוחק בזדון ואז התעוררתי.

מעניין, לא?

כרגע היה לי סיוט, שלא התחיל כאחד כזה, אבל סופו יצר לי בחילה רצינית.

אני בדיוק לפני מסיבה, הערב, יום הולדת לידיד שלי, וחלמתי על זה.

החלום התחיל שכך שהייתי בבר\מסעדה\לפני דלפק כלשהו בחצר, לפני שכולם הגיעו, וחיכיתי. השעה היתה כבר מאוחרת והיה חושך שרק כמה פנסים והמקום האירו. חיכיתי זמן רב וראיתי אנשים באים, הולכים, וקבוצה של נערים, שבדרך כלשהי ידעתי שהם המוזמנים למסיבה, גם אם לא הכרתי אותם. בשלב מסויים ישבתי איתם, על כיסאות ליד הדלפק וצחקנו. היה נחמד, והסתבר שליד הבר ישנו הבית ספר שלהם ומשם יצאה חברה של אמי, מדריכת ג'ודו בבתי ספר יסודיים. היא הלכה עם שלוש רגליים, שתי רגליים נעלו נעליי פשיצים לבנות עם לקה, והרגל הנותרת עם נעל שפיץ בסגנון אחר ושחור. משום מה לא נכנסתי לשוק מהמראה המוזר, כאילו הדבר היה בגדר הרגיל, למרות שתמיד ראיתי אותה רק עם נעליי ספורט פשוטים. היא החזיקה מלא שקיות לבנות מכל צידיה ובהן בגדים ונדמה היה שהיתה אותם בקניון כלשהו, לפני דקות מספר. היא יצאה ואמרה לי שלום, אמרתי חזרה, והיה נראה שהדבר טבעי ביותר, שבמסיבה היא תצא פתאום, כשהיא לבושה ונראית כה שונה מן המציאות, ומלמלה לעצמה שהיא כבר צריכה להחליף נעליים, למרות שבמציאות המראה החיצוני לא היה דומיננטי בחייה. (אני אישית מעדיפה את המראה הריאליסטי והפשוט). היא הלכה והשאירה לי חגורה חומה וממנה יצאו כמו חרוזי נחושת שרשרשו בצליל עדין. כולם אמרו לי לחגור את החגורה, ושמתי אותה מעל מכנסיי, שהיו מופשלים ולא משנה כמה רציתי וניסיתי להסתיר את עצמי, ראו כל הזמן יותר מידיי, האחוריים והמותניים. אני זוכרת רגע בו כולם צחקו מזה, אמרו לי לחשוף עוד, אבל אז זה נגמר, כאילו לא התחיל, ומכנסיי היו במקומם הקבוע. לפתע שמתי לב שכל האורחים הלכו, ואז הופיעו היחידים שהכרתי שם, איידי ובובצ'יק והאחרים מאחוריהם. הם אמורו לי שצריך להתקדם, אבל לא יכולתי, כי ראיתי שנעליי לא היו עלי, ועד שנעלתי אותן, הם כבר הלכו ונאלצתי להדביק את הפער בריצה. מאותו רגע, אני לא זוכרת הרבה, כחורים שחורים בזיכרון החלום, אבל אמשיך מהנקודה הבאה הזכורה לי. היינו במבנה או דירה לא מוכרת, אני לא יודעת איפה ומה הקשר שלי אליה, אבל היה שם נער שישב על מיטה זוגית, ונראה רגיל אבל יפה, ללא ייחודיות שאני יכולה לזכור, רק נער. על כיסא משרדי ליד לפטופ ישב ג'רייס, שהוא אדם שהיה איתי בפרוייקט יזמים צעירים למען הדו קיום (ערבים יהודים), שניסה לצאת איתי כמה פעמים בהן התחמקתי, עד שהבהרתי לו שאני לא פנויה כרגע באופן נפשי לחבר (גם אז אהבתי את ג'ייקוב, אני אוהבת אותו שנתיים בסתר ומעולם לפניו לא הייתי מאוהבת). ג'רייס התקרב אלי, והסתייגתי ממנו, התרחקתי, והוא התחיל לשאול לסיבת המצאותי בחדר. אמרתי לו שבאתי לצייר, התיישבתי על כיסא והתחלתי לצייר. הנער שישב על המיטה נעלב ממני, כי לא אמרתי לו שלום, והרי לא הכרתי אותו לפני כן. ניסיתי לעודדו, חיבקתי אותו, והוא נישק אותי. תחילה הייתי מופתעת מכדי להגיב, אחר ניסיתי להפסיקו אך נהינתי מידיי, והוא משך אותי להיות עליו על קצה המיטה הגדולה, כשרגלי בין שתי רגליו. אני זוכרת שהרגשתי את מבט ההלם של ג'רייס על גבי גם אם לא ראיתי את פניו, וישר הפסקנו. הפניתי את מבטי אל ג'רייס והוא התנהג כרגיל, היה אדיש לפעולה שכרגע הבצעה. שאלתי את הזר שכרגע התמזמזתי איתו, אם עכשיו הוא מרגיש בסדר ולא נעלב ממני, והוא אמר שלא, אז קמתי ממנו. מאז שוב, עניין הקטעים הלא זכורים, והמקום הבא שהייתי בו היה חצר בית ספר לא ידוע, אני מניחה שבית הספר שליד הדלפק, למרות שהבית ספר נראה דומה מאוד לבית ספרי הנוכחי. היו שם אנשים מבוגרים, ואני ישבתי מולם, היינו במסדרון הארוך שמתחיל מהכניסה לבית ספר. הייתי עם אבא שלי, והוא בדיוק קם ללכת, אני מניחה שלשירותים, ושמעתי אותו עולה, צעד צעד לשירותים, כל צעד הדהד באוזניי, ובצעד החמישי שמעתי קול חזק של נפילה ואותו צועק בקול עמום וחלוש "אווווי" ולאחריו הגיע "אאך" יותר עדין, עצור מכאב. נשערתי יושבת על הבטון, רועדת. אני לא זוכרת כמה זמן, אם זה היה כמה שניות או דקות ואולי אף יותר, אבל אני זוכרת שהרעידות היו חזקות, ושכל גופי כאב וחום גופי צנח במהירות. בשלב מסויים קמתי, מדדה לעבר החדר ליד, כמו לובי וממנו יוצאות המדרגות. רק הבטתי ומהר חזרתי והתחלתי להתייפח, אך אף צליל לא יצא מפי מרוב הסטריה. אנשים הסתכלו עלי ולא הגיבו, המשיכו לדבר. ידעתי שאדם מסתכל עלי, כשלושה מטרים מהמקום בו ישבתי, גם כן על הבטון, וגם הדמות לא זזה. התמונה שראיתי על המדרגות היתה אבי, מוקף בדם, הנוזל על המדרגות, שרויי על המדרגה השלישית רפוי איברים, כשאחיות ורופא סביבו, לא עושים כלום והוא גונח בכאב.

כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי במיטה, ראשי ללא כרית, וכל גופי המם מכאב.

ישנו אירוע מעברי, שאני מניחה שחלומי הושפע ממנו. זה היה כשהייתי קטנה מאוד, שלוש וחצי, ואבי אז גר בבית הראשון ששכר לאחר הגירושין. הייתי חולה מאוד, נראה לי שזו היתה שפעת, וישנתי בחדר קטן מאוד, מרפסת שהפכו אותה לחדר. באמצע הלילה התעוררתי עם בחילה נוראית וצעקתי לאבי שיביא אותי מהר לשירותים, לאסלה, להקיא. הוא רץ לחדרי, אסף אותי בזרועותיו בתנוחת עובר ורץ לשירותים. בדרך לא יכולת להתאפק והקאתי על הרצפה לפניו, והוא החליק על הקיא עם ראשו קדימה. הייתי בזרועותיו, שנחתו על הרצפה ונבלמו על ידיי מרפקיו. הוא הגן עלי. כאשר הוא קם, והעמיד אותי, ראיתי טיפות דם ענקיות (כנראה ביחס לגודל הקטן בו הייתי), על הרפצה. הסתכלתי עליו וראיתי דם מתפשט על חולצתו ונכנסתי לפאניקה, התחלתי לבכות וראייתי הטשטשה, שמעתי אותו מנסה להרגיע אותי. מאז אני לא זוכרת, אני משערת שהוא הזמין מישהו שיהיה איתי והוא הלך לבית חולים שיתפרו לו את המרפק, אבל אני לא זוכרת מעבר למראה הדם, עד היום.

עד אז, תמיד אבא שלי היה הדמות החזקה בחיי, אף פעם לא נופל, לא כואב לו לעולם אבל מאז, עברו עלי כמה חודשים של זהירות (אך לא לתמיד, עם הזמן בניתי לעצמי מחדש את דמות אבי כחזק כל-יכול).

החלום החזיר אותי ישר לאותה נפילה, וזה מראה לי שגם אם אני לא תמיד נהינת מהבחירות שלו, גם אם הוא יכול להיות מעצבן ויחסו אלי לא הוגן, תמיד אוהב אותו ואדאג לשלומו.