New Perspective

עדיין רוצה להיזכר.

יוסף, אבא אוהב אותך

תמיד, יותר מכולם.

יוסף, אבא אוהב אותך

הכי, מכל נהריה.

אתה לא מבין

כמה הוצאתי עליך

למרות היותך ערס לא קטן.

אתה לא מבין

איך שזה מכעיס את אביך

איך שכואב לי הלב.

אבא, גם אני אוהב אותך

אופס.. לא תאמין מה קרה לי!

לא ראתי ת'עמוד

אוי.. לא התכוונתי.

אבא, אבא! באמת שלא עשיתי את זה בכוונה!

אני יודע שהשקעת במכונית ובחריטה.. אבל באמת שלא ראיתי את העמוד!

אבא! אתה לא מקשיב לי! אני לא יכול לדבר ככה! אוףף...

יוסף, אבא אוהב אותך

לכן אקח בחזרה

את המכונית שנתתי לך

בגלל שאני עדיין אוהב אותך.

זהר ממני, אבא!

כי אני כן רוצה לזכור אותה.

אני אוהב אותך, מותק,

יותר מפירות ים.

אני אוהב אותך, בייבי,

את לגמרי מחשמלת אותי.

כשאני הולך ברחוב

ורואה אותך ממרחקים

ליבי מרגיש

שנקלעתי למלכודת דובים.

(הוו!)

אני אוהב אותך כל כך

שאני יכול לפשוט את עורך

ולתלות אותו על הקיר

ובכל פעם שאראה אותו אחשוב עלייך.

אגנוב לך את פח האשפה

ואשים אותו אצלי בסלון

ובכל פעם שאזרוק לתוכו זבל אדע

כי ממלא אני אותו באהבה.

אתפור את שפתיי

כדי שתראי שאני מקשיב ולא מדבר

אני ארצח את כל קרובייך

שתהיי רק שלי

אקלע אותך במרתף

ובכל פעם שתהיי צמאה

אבוא ואחתוך את ורידיי

ובכך ארפא אותך מהצמא!

ככה אני אוהב אותך.

My eyes are nothing like the sun;

Coral is far more red than my lips' red;

If snow be white, why then my breast are dun;

If hair be wires, black wires grow on my head.

I have seen roses damask'd, red and white,

But no such roses see I in my cheeks.

Shakespeare rocks!

(הרשתי לעצמי לשנות טיפה) 

שני אנשים, ברחוב, הולכים זה לכיוונו של זה.

בוהים אחד בשני, לא מסירים את המבט.

מזהים?

לא מזהים.

מזהים?

לא מזהים?

מזהים.

"מה קורה?"

"מה נשמע?"

ממשיכים ללכת, מבלי לחשוב על התשובה שלא ניתנה.

הרי, למי בכלל איכפת?

כינויים רבים העניק לי

אבא.

תולעת, אנטיוכוס,

ושמנדוזה.

את טון דיבורו השריש בי

אבא

את הקור ואת חוסר יכולתי

לסליחה

חינוך מעולה נתן לי

אבא

הסביר איך לגלגל לו

חשיש

כשיזקן, אבטיח לו,

לאבא,

אשכח מחסר העונים,

מהישיש.

דבר אחד בחיים לא אבין על

אבא

וזו השאלה מדוע קרא לי על שם

איש מת.

פיקצר שכתבתי לפני כמה שנים טובות.

כמה נחמד להיזכר..

"נחשו מה?"
"די קרניים, תן לישון!"
"אוונס החטיפה לך?"
"תנו לישון כבר!"
"תרגע, רך כף.. הי! זנב טולע, איך ידעת?"
"טוב.. כל חדר המועדון מדברים על זה.."
"אתם לא מבינים מה זה לשתוק?!"
"ומה אתה צוחק, ירחוני?!"
"אני? כלום... פשוט אתם כל כך מצחיקים ונחמד להקשיב לכם מאשר לעשות את עבודת הסיכום על שורש החאכנסיל."
"מה?! אבל זה לעוד חמישה ימים! למה אתה כבר עושה את זה?! יש לך חמישה ימים תמימים להנות מהחיים ואתה מחליט לעשות עבודת סיכום!"
"ואוו, סיריוס, התעוררת..."
"איך אפשר לישון שאתם מדברים חזק יותר מצרחת בנשי?!"
"אל תגזים..."
"טוב, מה שרציתי לומר לכם, אוונס החטיפה לי!"
"ולמה, אם יורשה לי לשאול, אתה כל כך שמח מזה?"
"טוב.. פעם ראשונה שהיא נגעה לי בפנים!"
"אתה יכול למחוק את החיוך הזה, קרניים, זאת לא הפעם הראשונה, זאת הפעם היחידה"
"סיריוס, אל תהיה מגעיל אליו."
"כן, עד שקרניים כל כך שמח..."
"אני לא צריך את העזרה שלכם. אני יכול לדבר בעצמי, תודה רבה."
"טוב, עכשיו אפשר לישון?!"
"כן, כן.. סליחה.."
"תודה באמת!"

-מה משמעות החיים היקום וכל השאר?
-משמעותם שווה דבר אחד ויחיד בעל שמות רבים והראים על כבודו.
 אם אני אגיד לך, הדבר הזה ילך איתך לכל חייך.
-אה?
 ומה הדבר הזה?

-תחת, תוסיק, אכוז,הוד יקרותו, ישבן, השלמות, אחורים, ועוד.

הצבעים דומים והצורות.. לא ממש.

אכן, שיעור יסודות העיצוב משעמם, חייבים להנעים את הזמן המבוזבז בציור עוד יותר מבוזבז.

התלבטתי רבות אם בכלל לפרסם את השיר, משום שהוא יוריד את "רמת הבלוג", אך אז חשבתי לעצמי, אני כותבת את הבלוג הזה בשביל עצמי, לזכור דברים ולתעד לא בשביל אף אחד אחר. אז לא איכפת לי מה אנשים חושבים, אני שלמה עם ההחלטה.

יש לי ממותה בסלון

הגיעה הלילה בקרון.

מוצצת אצבע בטירוף

ודילדו תקוע לה בעכוז.

יש לי ממותה בסלון

ניסיתי לדחוף אותה לארון.

כי גם לכיור היא לא נכנסה

רק בקושי למכונת כביסה.

יש לי ממותה בסלון

שכבר כואב לה הישבנון.

אין דוחה מלאכול חרוב

זה בית עם חרוז עלוב.

מי צריך חבר כשיש סושי?

"אני רוצה אותך בליל ירח מלא, כשאנשי הזאב הולכים לחפש אוכל."

ירח מלא ברוב הילתו הקסומה,

מאירה הכל היא, הלא הלבנה.

בקרחת יער שוממת ועזובה,

אנשי הזאב מתעוררים בגאווה.

צליל קולם חותך את הדממה,

וקולו הצלול של ילד קטן, המה.

דמו ניתז על האדמה הקרירה,

עין אדם הזאב אינה מותירה ברירה.

עוד קורבן נלקח לקרחת היער,

עוד ילד תם שנשמתו לא תוחזר.

נשמתו ממנו לעולמים ברחה,

וכעת לזאבים ישנה סעודה.

פרשנות לגבי השיר:

השראתי והשראת הילה לכתיבת השיר היתה ילד מכיתתי, כאשר המציא את המשפט הכתוב בתחילת הפוסט. אכן, הילד מקורי.

מחר בת 15,

כמה דברים לפני הקטע הבא:

ראשית, זוהי הצגה שאני משחזרת של חברתי הטובה פדון, שהחליטה להמציא על המקום סיפור הזוי, והיא היתה צריכה להכניס לסיפורה "עוגן" ו"לימונצ'לו".

הקטע הנו סוטה באופן חולני במקצת, ותכניו הומוסקסואלים מובהקים. המלצה חמה להומופובים שביניכם, התרחקו מהקטע, לטובתכם האישית.

לסיכומו של דבר, רבותי וגבירותי, תהנו ^^

על ספינת פיראטים חי לו קפטן שחור-הזנב, שמאוד התבייש בזנבו. הוא היה גבר גברי ונאה, קומתו גבוהה, שיערו שחור ועורו שחום. היו לו אוזניי חתול שקנה ביפן, בשביל להתאימם לזנב. יום אחד, קפטן שלומקל'ה שחור-הזנב קם ממיטתו, לבש את חולצתו הלבנה ומוכתמת יין, את מכנסיי העור השחורות שלו, נעל את נעלי הקפטן שלו על מכנסייו, ושם עליו את ג'קט האופנועים המודרני ממוסקבה ויצא מחדרו, זקוף גו. הוא התקדם לסיפון ספינתו, הניח ידיו על המעקה ואמר בקול רם: "יוספה, בוא!"

מירכתי הספינה הגיח יוספה, שיערו החום התנופף מאחוריו, והוא נתן לחבילתו להובילו קדימה, וכמעט הגיחה מבעד לחצאית המיני הלבנה שלו. נעלי העקב הורודות שנעל השמיעו נקישות על ריצפת העץ כאשר התקדם, והווסט השחום שלבש על חזו החשוף נראה לא קשור באופן מוחלט לשאר הופעתו. יוספה בא בסערה לשלומקל'ה ואמר: "מה קרה שלומקל'ה? מה קרה?!"

"אני מאווווווווווד כועס!" נהם שלומקל'ה שחור-הזנב בזמן שהסתובב לכיוון יוספה, מביט אליו מלמעלה במבט מזלזל.

יוספה הבליט את צד מותנו, והניח כמה אצבעות על פיו בעלבון נשי כאשר הגיב: "זה לא מקובל עליי איך שאתה מתנהג אלי, שלומקל'ה, זה מאוד מעליב. פגעת ברגשותי, אתה קולט? ברגשותי!" קולו היה חנוק מבכי מתפרץ.

שלומקל'ה שרק שריקה גברית ועמוקה עם שתי אצבעות בפיו "שררוקוקקקקק" והרים זרועו לאוויר. במהרה הגיע מושיקו, תוכי המחמד שלו, ושלומקל'ה לחש למושיקו: "סתכל על יוספה, איזה נקבה הוא, רד אליו, למד אותו להיות גבר. עשה אותו לגבר." הקפטן הלך, והשאיר את מושיקו הממושמע שהתעופף ליוספה, ששילב את ידיו בנשיות והביט לצד השני. מושיקו התעופף לידו וחיכה שיוספה ירים את זרועו, על מנת שיוכל להתיישב עליה, אך יוספה התעלם ממנו לגמרי. למושיקו לא היתה אפשרות נוספת מלבד להתיישב על כתפו של יוספה, שנרתע בבהלה ממגע התוכי המסכן, וצרח בקול גבוה לאמו. שלוש מנוצותיו הצבעוניות של מושיקו נשרו ממנו ונדבקו לווסט של יוספה, והוא נשכב על הרצפה, דימם. יוספה הלך האיטיות מהוססת למושיקו והטיף לו מוסר על שבגללו הווסט שלו מלוכלך, ושנעל העקב ורודה מוכתמת מדם התוכי המסכן, אך במהרה דעתו הוסחה למשמע קולו של שלומקל'ה, שנאבק בגלגל העוגן של הספינה שניסה להעלות, וביקש את עזרתו. ליוספה היה חשק עז לרקוד בלט, ובמהירות הוא נענה לדחף, וכאשר הזיז את רגלו, בטעות מושיקו הועף לקצה השני של העולם.

יוספה הלך לפינה ושייף את ציפורניו במשייף ציפורניים, ושמע מדי פעם את נגיחות שלומקל'ה מהאומץ הדרוש להזיז את העוגן. בשלב מסויים יוספה התלונן על ציפורניו באוזני הקפטן שחור-הזנב, וביקש ממנו לקנות לו משייף ציפורניים חדש ומשופר. הוא התחיל להראות לו את האיזור שהיה משוייף יתר על המידה בגלל המשייף הגרוע, אולם הקפטן, בקול עצור נהם: "עזוב אותי!"

יוספה הלך, המום ונעלב לקצה השני של הספינה, ושלומקל'ה, שלא רצה לפגוע בחברו, הניח קרש על הגלגל והלך להתפנות ליוספה.

**צנזורה**

ההמשך סוטה מידיי ובקיצור הקפטן הפך להיות נשי כיוספה, ושניהם רמזו זה לזה שהם מעוניינים, עד שיוספה היה ישיר מידיי והפחיד את שלומקל'ה (הסטרייט). שלומקל'ה התיישב בכיסאו, וניסה להתעלם מיוספה שניסה לעודדו, ולבסוף, שחור-הזנב שרק למושיקו, שהתעופף לזנבו, השניים התאחדו מחדש, מושיקו הפך לאנושי בצורת בקבוק לימונצ'לו (אנושי ולימונצ'לו לא ממש מסתדר לי בראש, אבל בסדר), ומושיקו אמר לקפטן שיש לו משהו מאוד טעים לתת לו.

הסוף.

נ.ב: כאשר פדון הציגה זאת, זה היה הרבה יותר משעשע ואני ניסיתי להמחיש עד כמה שאפשר, ללא הצלחה רבה, את הנעשה בחדרי.

אחד באפריל היום, וכבר עבדתי על כמעט כל החברים שלי (או לפחות אלו שהחשבתי אותם לחברים שלי עד שהם ניתקו לי בפרצוף), והיה ממש נחמד ^^

כתבתי לכולם באסמסים ששברתי את המרפק (פעם שנייה, ועל הראשונה אפרט בהזדמנות), והצאתי להם לבוא לארח לי לחברה בבית החולים רוטשילד. כמובן שמרוב חכמתי זה היה אמין, וכולם ישר התקשרו ורצו לבוא לבית החולים XD

ברגע שהזכרתי את המילים "אחד באפריל", שמעתי דרכים שונות ומשונות בהם הם מתכננים את הוצאתי להורג.

היה משעשע במיוחד.

להן כמה שיחות נחמדות במיוחד:

שיחה 1:

אני: "הלו?"

ניצן: "היי! וואי, איזו מסכנה.. את רוצה שאבוא? כמה זמן תהיי בבית החולים?"

אני: "אחד באפריל היום, וזה יכול להיות נחמד"

ניצן: "אבל את בסדר? להביא לך משהו?"

אני: "זה בסדר.. אחד באפריל היום.."

ניצן: "כן.. (כעבור שתיקה קלה), מה?! כלבה! כלבה! כלבה! רציני את בסדר?"

אני: "כן, הכל בסדר, ותודה, גם אני אוהבת אותך"

ניצן: "רגע, איך היד שלך?! לא שברת אותה שוב?"

אני: "לא, הכל בסדרא איתה"

ניצן: "תישבעי"

אני: "נשבעת"

שיחה 2:

* אסמס: זיגי: "אוי לא! בטח שאני אבוא. כמה זמן תהיי שם? >:" *

זיגי: "את בסדר?!"

אני: "כן, הכל בסדר, אחד באפריל עכשיו."

זיגי: "הכנסת אותי לפאניקה רצינית עכשיו!"

אני: "סורי ><""

זיגי: "אז הכל בסדר? עמדתי להתקשר לאמא שלי, להודיע לה שאני באה לרוטשילד עכשיו"

אני: "וואו, בטח היית ממש לחוצה, אני מצטערת"

שיחה 3:

* אסמס: אלון: "אני אצל קמינסקי (איתן)... יש מצב נבוא אליך עם ניצן אבל יותר מאוחר?" *

אלון: "הלו. את בסדר?!"

אני: "אמ.. א ממש.. יהיה יותר טוב.. אחד באפריל"

אלון: מה?! אני אחנוק אותך! אנחנו חייבים להיפגש בערב"

אני: "ואז תחנוק אותי? אני אוותר. טוב.. נקבע כבר משהו"

*ואז סיפרתי לאלון את השיחה עם ניצן, והוא חשב שיש לה בעיות אישיות קשות XD*

עד כאן להיום