New Perspective

האויב הכי גדול שלי בעולם הזה הוא אני.

אני שמה לב להמון פעמים בהן אני מתחילה דבר מסוים בשיא המוטיבציה וההתרגשות ולאחר שדבר אחד לא מסתדר אני ישר זורקת הכל ומוותרת. איך אצליח להתמודד עם לימודים אקדמאים אם בפסיכומטרי קשה לי ללמוד יותר מחמש שעות ברצף? 

היום הייתי בחדר כושר ואחרי ריצה קלה הרגשתי כאב חד ברגל, משלושה מוקדים שונים. ניסיתי להמשיך עוד עשר דקות אך הכאב התגבר על המאמץ וירדתי מההליכון. חטפתי עצבים וכבר לא היה לי חשק לעשות כלום בחדר כושר, רק בגלל שנכשלתי בתחום אחד. כמובן שיש תירוצים והסברים הגיוניים, עשיתי יום לפני אימון אירובי ואנאירובי, ויום אחרי יום לעבוד על השרירים זה לא טוב, בעיקר כשמחר אני גם מתכננת ללכת להתאמן. אבל המחשבה שזרקתי אימון כושר שלם לעזאזל רק בגלל כאב קטן מתכסלת אותי. אני מרגישה צורך להוכיח לעצמי הכל, להיות מרוצה כבר מהנסיונות שלי לשמור על מצב גופני טוב, ללמוד ולהתפתח, אבל אני פשוט לא עומדת בדרישות שאני מציבה.

עברו כמה ימים מאז שהשתחררתי רשמית מהצבא ואני כבר לא מרוצה ממסלול החיים שלי ואי שמה לב שהכנסתי את עצמי ליותר מידיי לחצים. נכון שללמוד זה חשוב מאוד, בעיקר אם תכנית שאפתנית כמו שאני מתכוונת לקחת בה חלק. רוב הצעירים שמסביבי לקחו זמן חופש אחרי הצבא בשביל "הטיול הגדול" ולחסוך כסף להנאות רגעיות. לא חשבתי שגם אני ארצה קצת לנוח אחרי שנתיים שלמות של התנוונות שכלית, אבל בדיעבד אני מסיימת כל יום קצרת נשימה. 

אני לא שותה כבר כשלושה חודשים, אני אוכלת בריא עד כמה שאפשר ללא טיגון או פחמימות ריקות מערכים תזונתיים, זרקתי את הסיגריות עוד בצוק איתן והתחלתי להתאמן בקצב אבל האושר ממאן להופיע. 

(Brett Reichman)

אני לבד. הרבה יותר מידיי לבד בתקופה האחרונה.

חצי שנה שאני בלי זוגיות, והאנשים שכן היו שם כדי להפיג את השעמום המיני הוזנחו במהרה. אני לא מרגישה שאני זקוקה לסיפוק מיני בכלל, כמו שאני כמהה להרגיש שוב, להתרגש ולהתמסר.

אני רוצה שמישהו יהיה שם בשביל להרים את השברים, יחזיק אותם בידיו ואולי טיפה יחתך מהחתיכות החדות יותר. שיאחה את מה שפעם היה השלם ושיתן לי גם כן להיכנס לנבכי נשמתו.

אני רוצה ידיים גדולות שיאחזו במה שהותרתי, יארסלו אותי בזרועות רחבות ומוצקות כדי שאצליח להישען ולהשתקם. כדי שגם אני אוכל להעניק את כל מה שבתוכי. יש שם יותר מידיי לתת, והכל מתערבב ומתערבל בתוך קליפת הגוף הסדוקה שלי, מאיים לנפץ אותי לאלפיי רסיסים, שוב.

אני לא חושבת שאני נואשת אם אני מחפשת שוב זוגיות, אני פשוט לא חושבת שיהיה אדם שיצליח למלא את החסר ולהתמודד עם הבבואה של מי שפעם הייתי.

בינתיים אני מנסה להתרומם לבדי, ואני לומדת, קוראת, מקשיבה לסגנונות חדשים של מוזיקה ועושה הרבה יותר ספורט. אני כן מגבשת לעצמי עמוד שדרה, אבל הערגה לקשר תמיד תהיה שם.

עזרתי לחברים טובים שלי במעבר דירה ועשיתי להם ספונג'ה בכל פינה כמעט. אבל חוץ מסמול טוק והומור שחור אני עדיין לא מצליחה להגיע למה שכואב.

(Selvia Pelissero)

כבר יום רביעי של לימוד לפסיכומטרי ואני לא מפסיקה למצוא תירוצים למה להפסיק.

בין אם זה לקנות נעלי ספורט חדשות, לקנות אוכל, לעודד חברה שנפרדה מהחבר שלה ומגזימה בתגובה, לראות סדרות ולצאת לסרטים. וכשאני כבר כן מתיישבת מול המחשב יש כל כך הרבה דברים אחרים לעשות, כמו לבדוק מה הממוצא בגרויות ופסיכומטרי הדרוש לי, לכתוב עוד פוסט כמו עכשיו ולראות מה התחדש במייל שלי, ובאמת שזה לא הרבה.

לא הגיוני שרק התחלתי ללמוד ואני כבר מתיאשת מזה, אחרי שנתיים של ניוון כל כך רציתי כבר להתחיל ללמוד ועכשיו אני מוצאת דרכים להתחמק? מה נסגר איתי >>"

עוד שבועיים אני משתחררת סופית, וכבר תכננתי לעשות מסיבה גדולה עם ידיד שלי שמשתחרר באותו הזמן. פעם כשחשבנו על זה תכננו להכין כל מיני גימיקים של אלכוהול כמו ג'לי שוט, אבטיח-וודקה, וודקה בצבעי הקשת ודובוני גומי אלכוהוליים. עכשיו, כשהחלטתי שאני מפסיקה לשתות (ואני מחזיקה מעמד כבר חודש שלם), אני מפחדת לבאס את כולם. כבר שכחתי איך מבלים בלי הנוזל המטשטש ומפורר חומות. פעם, כשהייתי יוצאת עם חברים והיינו יושבים במעגל בדשא בטיילת ומנגנים בגיטרה היה כל כך הרבה יותר כיף מלצאת למועדונים ולהתפרק בברים, לראות ולהראות, למשוך בבגדים, בדיבור ובהתנהגות. פעם היה קל יותר ומשוחרר יותר, וכשנתקענו בים בלי דרך לחזור לא הזמנו מונית, עלינו את ההר ברגליים. היום כולן עם נעלי עקב והעצלנות חוגגת. אני מתגעגעת לתמימות.

חרגתי לגמרי מהנושא הראשי והחשוב ביותר - אני לא מצליחה ללמוד! אז עכשיו באופן מודע אני אסיים את הפוסט ואתחיל לחרוש.

נ.ב:

איזה צחוקים! אחת המילים שצריך לדעת באנגלית היא warrior! עכשיו כל הזמן שאני לומדת אני חושבת על השיר "the dragonborn comes".

* ו- weapon 

נתקפתי חרדה.

זה קרה כשהלכתי הביתה אחרי יציאה עם חברות. הרגשתי כל כך רע עד שפרשתי מוקדם, והפצרתי בהן שלא ילוו אותי. ההליכה היתה מהירה מידי, כל צעד נהיה מכאני והושקע בו מאמץ מינימלי. כפי שאומרים ש"הרגלים ישאו אותנו", רק שבמקרה הזה הנשיאה היתה בלתי רצונית. המחשבות שרצו לי בראש התמקדו באקס שלי, בהבנה שאנחנו כבר לא ביחד. הוא לא שם איתי כשאני חולה, לא נאבק להיות לצידי ולא מתעניין בחוויותי מהצבא. חשבתי על איך אמשיך לשרת, להתקדם בהיררכיה הצבאית כשאני בזכות עצמי. אחר כך אני אוכל לנסות את מזלי באנגליה - לשכור דירה, לעבוד וללמוד, להתחתן. אבל האם לחיים שלי תהיה איזושהי משמעות בלעדיו? האם אוכל באמת להיות מאושרת? הכל ריק מתוכן, תפל. 

כשחשבתי על זה, עדיין הלכתי באופן מונוטוני, והאנרגיה שלי התמקדה כולה בניסון להקל על הכאב שתקף אותי בחזי. דקירה ומחיצת הריאות בו זמנית והלב שלי פעם בפרעות. הגוף כולו זעק בהיסטריה, והכאב היה קשה מנשוא. ניסיתי להרגע את עצמי, אך המחשבות המשיכו להתרוצץ בראש ולא הניחו לי.

חשבתי על האפשרות שאשים קץ לחיי. אני לא אדם דכאוני מטבעי, אך כן יש בי נטיה אובדנית. אני לא הולכת לישם את המחשבות החולניות האלו בשום פנים ואופן, אך זה בכל זאת עובר בראשי. אין לי תמריץ להמשיך בחיים הרגילים שלי, אפילו החלום לערוק לאירופה כבר לא קוסם לי כמקודם. גם אם אחיה את חיי המופת שתכננתי לעצמי, אני כבר לא בטוחה שאוכל באמת ובתמים להנות מהם. 

אני לא חושבת על התאבדות שתוכיח לו כמה הפרידה היתה הרסנית עבורי, אני לא חושבת על להוכיח כלום. רק חושבת על השקט שיבוא אחרי המוות מבחינתי. אני רוצה להפסיק לחשוב, להפסיק להיות מודעת. יכול להיות שכבר עכשיו, כשאני בעשור השני של חיי כבר השלמתי את יעודי בחיים. אני לא הולכת להתאבד, אבל כן מעניין אותי לחשוב על האלטרנטיבות לחיים שלי.

זוגות רבים נפרדים כשהאהבה נגמרת, הקושי של הפרידה הופך להיות רק הכאב מההרגל ששונה, ורגש הבדידות והפגיעה בדימוי העצמי. אני לא יודעת איך לחיות עם העובדה שהאהבה עדיין שוררת בינינו, ומעולם לא פחתה. אנשים אומרים לי שכשאכיר בחור חדש הקודם כבר לא יהיה רלוונטי אך זה לא קורה. אולי זאת פאסימיות ילדותית כשאני קובעת את העובדה שבחיים לא ארגיש לאף בחור את מה שאני מרגישה לאקס, אבל הזמן עובר והתחושה עדיין לא משתנה.

"היי אבא"

"אור אחותך! שכחת שיש לך משפחה? עלמה מאוד מתגעגעת אליך, קחי אותה.

אור אחותך!"

"עלמה מתוקה, מה שלומך?"

"בסדר. אבא הפעיל אח ותיכף יהיה חם"

תמיד אותן מניפולציות דו כיווניות, שימוש באחותי ככלי להביא אותי אליהם. אפילו שיבוש המילה כ"אור אחותך" מרגיז אותי. יש לו קטע כזה של להתביית על שיבושי מילים ולא לעזוב אותם, להופכם למטבע לשון. ככה קרה לי בילדותי, כשאמרתי "קרומלה" במקום פומלה. במשך כמה שנים היה זה צחוק על חשבוני ("צוחקים איתך, תולעת, לא עליך!") ועד שבכלל הבנתי מה המילה התקנית, עבר נצח. איך עלמה תבין שיש מילה שנקראת "אחות"? איך תבין מה אני בשבילה? ואבא שלי ממשיך להזרים לתוך ראשה הקטן מחשבות מקופחות, גורם לה לחשוב שאני לא נמצאת וצריכה לבוא יותר. גורם לה לגעגועים לפני שהיא יודעת איזה רגש מרגישים כשמתגעגעים. רק עכשיו קניתי לה ערכת משחקי חנוכה של הנסיך הקטן, ולא מזמן לקחתי אותה ליום כיף בגני משחקים, פארקים וגן חיות. 

גם הכינויים בהם קורא לה נוראיים, כפי שהשפיל אותי בילדותי כך הוא גם עושה לעלמה. איך אסביר לה שהיא לא ג'וק אלא ילדה יפיפיה? הוא מוריד אותנו, הופך את בנותיו לקטנות ושבריריות. אין פלא שאני מחפשת גברים מלאי ביטחון עצמי, כריזמה ונרקסיסטים. הם מורידים אותי בדיוק באותו אופן, בדיוק בדרך האינטרקציה היחידה שאני יודעת עם גברים, הגבר של חיי, אבא שלי.

להתעמת איתו לא בא בחשבון, תמיד יהיה לו נימוק מנצח. השפה המשפטית קולחת מפיו, והוא, אדון שלמות, לא נותן פתח להידברות.

הרבה יותר מידי דברים שאני לא מרוצה מהם בתקופה הנוכחית. אני לא מרוצה מההזנחה הגופנית שלי, מהעובדה שעשיתי סמים בחודשים האחרונים, מהעובדה שאני צורכת אלכוהול שנתיים בלי הפסקה כמעט, לאחרונה התחלתי לקנות קאמל באופן קבוע מידיי, אני לא עושה שום ספורט פרט למין מזדמן ואוכלת ללא רסן. אני רק באביב ימיי וכבר מחסלת את עצמי, סוגרת על עצמי עם הרעלים החיצוניים והפנימיים. כמה שאני שונאת את עצמי! אני חושבת שהגעתי לגבול התחתון.

לפחות מכאן אפשר רק לעלות, וכהתחלה אני לוקחת על עצמי משימה לשבוע הקרוב להפסיק לעשן כל סוג של חומר ולהפחית משמעותית את צריכת האלכוהול - מקסימום כוס יין או שליש בירה ביום. ובלי וויסקי!

מעכשיו.

נ.ב

אני כזאת תלותית וחלשת אופי שאני לא יודעת איך אצליח לעמוד בזה לבד, אבל אני מסרבת לקבל עזרה. אני חייבת לפחות את זה להוכיח לעצמי.

ללמוד בבית ספר

לריב עם ההורים

לצאת עם תעודת בגרות מלאה

לעשות צבא

לכתוב קורות חיים

למצוא עבודה

לצבור הון

לעשות תואר

לעבוד במקצוע שבחרת

לקנות דירה

לשכור דירה זולה יותר

להתחתן

לעשות ילדים

להמשיך לעבוד

לגמור את החודש

להאבק במתחרים

לעשות קוויקי פעם בשבועיים לכל היותר

לריב עם הילדים

לחתן את הילדים

לצאת לפנסיה

לקחת קורס באוניברסיטה בשביל הבידור

להוריש את ההון לילדים

מה עשינו פה?

הבל הבלים, הכל הבל.

תמיד, בבוקר, כשאני קמה מהמיטה להכין לו קפה, הוא חוזר למיטה ונרדם לעוד חצי שעה. למרות שאני לא אמורה לקחת את זה אישית, תמיד מתגבשת בי הרגשה שהוא מעדיף לישון לבד, ושאני סתם גורם מפריע. הדבר קורה גם בפעמים בהן אנו נפגשים אחרי זמן מה בו לא התראינו; כשהוא מתיישב מול המחשב בזמן שאני חסרת מעש, מנסה להעסיק את עצמי בכל דרך אפשרית. אני לא מרגישה רצויה, נחשקת, נאהבת מספיק. אני צריכה שהוא יגע בי, יעריץ אותי, יגיד לי שאני יפה. ללא העזרה שלו, אני כבר לא אאמין בכלום.

אני קוראת את "הארי פוטר".

זו כבר הפעם השביעית.

הגעתי לחמישי.

אני בורחת.

נאטמת, מפחדת להתמודד.

המחוזות הפנטסטיים קוראים לי.

בולעים אותי.

מבריחים אותי.

הסרתי שיערות.

אין יד שתלטף אותי.

כבר לא.

היד מלטפת גוף אחר.

בוגר יותר.

בשל יותר.

בגיל שלו.

אני זערורית, הניסיון.

אני נמלטת לסדרות.

דקסטר, אריקה.

יש להם רומנים, אהבות.

גם אני רוצה.

אבל קיבלתי את החריג.

ומאז אחרת לקחה אותו.

ואני לבד.

בעולמו של הארי פוטר.

ביום הביניים היה מבול.

רצים לי בראש, איך הוא יגיב, מה יאמר, באילו שאלות יתקיל אותי?

"לא איכפת לך מהמשפחה שלך?"

יש לי גם את הצד של אמא. גם מהם איכפת לי, ואני רוצה זיכרון חיובי בליל סדר.

"איתי לא כיף לך?"

לא, אתה הסיבה למרמור התמידי שלי. נמאס כשאתה מתנהג אלי כאל מובנת מאליה.

"ובשביל לכבד אותי כאב?"

בולשיט. מכניס אותי ללב הויקוחים שלך, העיקר שאהיה מענה לרצונותיך.

"את לא רוצה להיות חלק משמעותי בחיי אחותך?"

לא על חשבון סבל, והיא בכל מקרה תלך לישון מוקדם.

"וסבא? את יודעת שזה כנראה יהיה החג האחרון שלו"

האם הוא אי פעם התקשר אלי ביום הולדת או סתם להתעניין בי? כשרציתי להיפגש איתו להכיר אותו, הוא הפנה אותי לקבוע פגישה עם המזכירה שהיתה לו בזמנו. השפלה כזאת עוד לא היתה. חי או מת, אין הבדל.

השאלות לא ייגמרו והתשובות האלה יעליבו אותו. אולי אני פשוט אוותר ואהיה איתם בליל סדר?

מאת חלשת האופי.

אז בסדר. אני קמצנית ומגעילה. אני חסרת התחשבות. אני התיאור המושלם ליהודיה אמיתית לפי הדיעה הרווחת של האנטישמים: כלפי חוץ אנושית לגמרי, אבל עמוק בפנים הכל רקוב. פטריית הרעל - אי אפשר לדעת שהיא קטלנית. כל מה שאני זוממת זה מריבות ותככים, אני רק רוצה את הכסף של כולם, אני גנבת מסריחה. סוחרת שרוצה להשתלט על העולם. ברגע שאני פותחת את הפה המצחין שלי, המחלות והרוע של תיבת פנדורה משתחררות. למה שלא אתנדף מהעולם וזהו? כולם יהיו מאושרים יותר. העולם יהיה חיובי פתאום ומפוצץ בפרפרים ופרחים, אחרי שאני והזוהמה שלי נסתלק מפה. קמצנית קמצנית קמצנית.

שה18 המחורבן הזה יגיע כבר ואוכל להרשות לעצמי להיות כל כך דוחה ברשות עצמי. ולעזאזל, שתפסיק להתייפייף ולהשוויץ באגו הענק שלה. איזה מזל שהיא הספיקה לראות את הפרצוף האמיתי שלי לפני שנהיה מאוחר מידיי, לפני שהספקתי לרמות אותה ולקחת את כל כספה. הגאווה שלה מושלמת, קשה לי להתמודד עם דברים טובים בעולם הזה, הרי אני נאחזת בכל מה שרע, כמו כל שאר בני מיני. כמו כל יהודי טוב. כמו אבא.

My eyes are nothing like the sun;

Coral is far more red than my lips' red;

If snow be white, why then my breast are dun;

If hair be wires, black wires grow on my head.

I have seen roses damask'd, red and white,

But no such roses see I in my cheeks.

Shakespeare rocks!

(הרשתי לעצמי לשנות טיפה) 

אני חייה טרגדיות, ולא לשם המזוכיזם או ההקרבה העצמית, אלא רק לשם הבידור.

טרגדיות הן הכי מעניינות, הכי מושכות אותי. אני רוצה להכיר את האנשים השוליים, אלה שנמצאים בתחתית. אני רוצה לעזור להם, אולי לחיות במקומם את הסבל.

קראתי בלי סוף על הפרעות אכילה, חיפשתי את אותן בנות באנטרנט ודיברתי איתן. רציתי לדעת על חייהן, לעזור להן להתגבר על המחלה. שמעתי אותן בוכות, זועקות לעזרה, פוגעות בעצמן. ניסיתי לעזור להן, החבאתי את מקל ההקאה, שיכנעתי אותן לאכול גרגר של לחם, אך בתוך תוכי הייתי מרותקת. הבטתי בחור ללא תחתית בו הן שקעו, אולי טיפה יותר באגואיזם מאשר רצון טהור להצילן, הרי בתוכי ידעתי, הסיכויים שבאמת אצליח לעזור היו קלושים, ובכל זאת מתוך בחירה נשארתי לצפות.

תקופה נוספת בחיי התמקדה בהתעניינות בחולי מניה דיפרסיה, סכיזופרניה והפרעות התנהגותיות ואימפולסיביות למיניהן. ראיתי את הסרט "נפלאות התבונה" על סכיזופרן שמתמודד עם מחלתו ללא כדורים פסיכיאטרים והדבר הסב את התעניינותי. וביקשתי מאמי הרצאות רבות בנושאי מחלות הנפש. פעם היא סיפרה לי על "אלי דנימרק", גבר שהכירה כשהיתה נערה, כבן 40, שהיתה לו מניה דיפרסיה ומשיכה עזה לדנימרק. הוא היה מסתובב ברחובות, כולו היפרקטיבי, עליז, מדבר במהירות שיא, ושאר התבחינים. במצב המניה הוא היה מחליט לטוס לדנימרק והיו מחזירים אותו לארץ במצב דיכאון עמוק, כל פעם מחדש. לפני כמה שנים טובות קראתי ספר על ילד שסופר לבנים בקיר, הלוך ושוב. גם הסיפור שלו ריתק אותי והתחלתי לחקר את הנושא של הפרעות התנהגותיות.

בנושא הסמים למדתי הכל, ולא רק מהסרטים שמקרינים בבית הספר בנושא, אלא באמת קראתי, למדתי וראיתי סרטים. פוליאנה פ' הפכה להיות אדם קרוב לליבי, ג'ארד לטו הדהים אותי במשחקו הנהדר ברקוויאם לחלום, ובמהרה הפך להיות מושא הערצתי, הולדן קולפילד כמעט גרם לי לרצות לנסות בעצמי אפילו מהטריפ הנהדר שחווה. שי מהספר "מישהו לרוץ איתו" עניין אותי כל כך, עד שכיוויתי להיכנס לסיפור כדי להיות קרובה אליו וללמוד להכיר אותו. כמובן שהכל רחוק ממני, ובחיים לא אגע בסם, אבל העניין שלי רק גובר עם השנים. עוד מקרה להוסיף לאוסף, עוד סיפור מרתק על אנשים שנשבו בסם.

מזוכיזם גם כן היה נושא שנמשכתי אליו. בתור ילדה קטנה בת 12 מצאתי את עצמי יושבת, כשלידי דף ועט, ואני מתחילה לתאר לפרטי פרטים את הסבל הנפשי שפוחת אצל נערה כאשר היא נותנת לכאב הפיזי להשתלט עליה, אולי אף מתמוגגת מכך. תגידו לי איזו עוד ילדה שפוייה כבת 12 מעזה לכתוב דברים מזעזעים שכאלו?!

אף פעם לא הייתי חולה בעצמי, פיזית או נפשית. לא ששתי להכאיב לעצמי, לא נתקלתי בבעיות במשפחה, בחוג חבריי המצומצם, או בשום דרך אחרת, ובכל זאת מאז ומתמיד נמשכתי לסבל, לכאב ולטרגדיות, והסיבה לכך נשגבת מעיני.

למה אני תמיד מגוללת בראש סיפורים?

הכל ציפיות, ואני חייבת להנמיך אותן.

אכזבה כל פעם מחדש, בלי לקיחת לקחים.

החלומות לא מתממשים. השאיפות, אינן.

ועכשיו נוצר מצב חדש, מצב של אטימות.

אני לא מצפה לכלום , לא מייחלת לשינוי.

אין יותר תשוקה, ההעזה בחרה למות,

וכעט נותרתי כגולם, ללא מחשבות ועינויי.

אני יותר לא מנסה, אין לי כח להשתנות.

שהם יתאמצו, למרות שזה נועד להיכשל.

הכל אותו הדבר, בסך הכל עונות חולפות,

אך אני כואבת, הלב יותר מידיי בשל.

לעיתים נדירות מישהו רואה אותי בוכה בשנים האחרונות. זה לא שלא בכיתי, פשוט לא בפומבי. הכל התחיל בחטיבה, מענייני אגו מטופשים, "שלא יראו שזה משפיע עלי, כלפי חוץ אני חזקה". בהמשך האגו גדל והצמיח קוצים. יותר כבר לא הרשתי לעצמי לבכות ליד אחרים. בכי הפך להיות מקום המפלט האישי שלי, שאדם לא היה שותף לו. אני בוכה לבד.

שיחות קשות עם אמא שלי יש לי הרבה, עם זה על היחסים בינינו או על אנשים אחרים. לפעמים, כשאני איתה יוצא לי להרגיש מספיק חופשייה כדי שהדמעות יעלו בגרוני. הן תמיד נתקעות כמו גוש, כואבות לי פיזית ונפשית, ואז הן משתחררות, עולות לעיניי ומטשטשות את ראייתי. בשלב הזה אני תמיד מנסה לבלוע את הרוק, ואת הגוש שכבר עלה אני מנסה להוריד, למרות שכבר מאוחר מידיי. בשלב הזה אני תמיד מסתכלת לצד אחר, אולי הן עוד יחזרו למקומן והבכי לא ייחשף. אבל הוא נחשף. הוא תמיד נחשף. ואז אמא שלי מנסה לחבק אותי ואני בורחת, מתנערת מאחיזתה.

למה? למה אני לא נותנת לה להתקרב? או לכל אחד אחר? למה אני לא מכירה במושג לבכות על הכתף של מישהו, פשוטו כמשמעותו? מה לא נורמאלי בי שאני תמיד בוכה לבד?

כי ככה. אני אדם קשה, מכשולים רבים באישיות שלי מעקבים אותי מלהשתלב בחברה ובמוסכמות החברתיות. את הפגיעות שלי האגו הענק שלי חושף רק בפני עצמי. אני לא סומכת על אף אחד מלבדי. אני בוכה לבד.

האצבעות רועדות, השפתיים רוטטות והלב מחסיר פעימה. חזרתי. חזרתי לפרוק.

חשבתי, ואולי אף קיוויתי שאם אתרחק מכאן, מהכאב שבכתיבה, אולי אצליח לחיות חיים נורמליים. אולי אוכל להתנתק מהעצבות שקורעת אותי מבפנים, משסעת לגזרים. אבל לא. הייתי נאיבית ובורה לחשוב בכלל, לקוות. הכתיבה היא חלק ממני, בין אם אני כואבת או שמחה. כאב הוא לא העומק היחידי בעולם, לא המקום היחיד אליו לגיטימי להגיע בכתיבה. עברו עלי תקופות קשות פה, ייסרתי את עצמי אולי אף יותר משהעולם ייסר אותי. רציתי שינוי אז התנתקתי, וכנראה שלא בצדק.

התקופה קשה, המציאות שלי השתנתה מקצה לקצה ועוד תמשיך להשתנות, אבל לברוח אף פעם לא עוזר באמת להתמודד. לא משנה כמה אשקה את עצמי במשקאות חריפים, אמנע מעצמי להרגיש ולחוש, אצייר לי עולם מושלם בצבעי פסטל והכי חשוב, אחייך ואראה מאושרת כלפי חוץ עד שאשכנע את עצמי . אני צריכה להתמודד. להתמודד כמו שאף פעם לא העזתי. לחשוף את עצמי למציאות, להתייצב בפני הפחד. נעזרתי בכה רבים, השתמשתי בעמוד השדרה שלהם כאילו היה שלי. אבל עכשיו אני מרפה מהאחיזה העיוורת, ועמוד השדרה האישי שלי יישתקם. אני אהיה מספיק חזקה וברגע הנכון אוכל להפיל את הפצצה.

ברגע זה אני עדיין שבוייה בקסמיי החולשה, וגם גופי הפיזי והממשי פגיע. החום עולה, הליחה לא נכחדת ומייצרת את עצמה שוב ושוב מהאין. אני בודדה, ובכל כולי רוצה להישען על מישהו יציב, אבל במעשה הזה אמשיך להתהלך במקום. אני לא לבד, יש שם כל כך הרבה. כולם דואגים ומתעניינים, אבל אין מי שיהיה איתי. אין אף אחד שבאמת מבין ויודע כיצד להגיב, איך להתנהג. החברה הסובבת אותי חושבת שאני צריכה רופא. זו דרך מצויינת להתנער מהאחריות שהם מרגישים כלפי. 'אני יודע שאני לא עוזר בשום דרך, אז אני אייאץ במה שאני לא מבין. לכי לרופא וכל בעיותייך יפתרו'. אבל מה אם הבעיה אינה בשיעול? שיעול וחולי פיזי הם דרכים מעולות להתנער גם מאחריותי האישית כלפי עצמי. 'מה קרה לך?' אני בסך הכל חולה. זה עוד מעט יעבור ואהיה מאושרת. אבל לא. זה אף פעם לא נגמר בזה. תמיד תהיה מחלה חדשה, תמיד הכאב ימשוך אלי עוד מכשולים. ואני, רופסת לידם. חסרת מוטיבציה להשיב מלחמה.

אני לא נותנת לאף אחד להתקרב, אני נשארת רחוק, בקצה, מביטה. כמו דיסטנס ברובד הפנימי. חיבוקים ומגע פיזי תמיד יהוו בשבילי מסיכה מפני הרובד הפנימי. כשמחבקים מישהו, הוא מרגיש כל כך קרוב אלי נפשית, שהוא בכלל לא טורח לנסות לחדור אלי באמת. הם בטוחים שהם מכירים אותי, אבל מה הם באמת יודעים? אפילו אני לא מכירה את עצמי. אני כמו חידה עבורי, ההתנהגויות שלי כל כך נוגדות את עצמן, אני כל כך יהירה, סגורה, חמה ואדישה. או שלא כלום מכל אלה? אני רוצה להוריד את השכבות, אבל מתביישת בפני מה שהן מסתירות.

ומי הם הסובבים אותי? הרבה פעמים אמרו לי 'את מכירה אותי, את יודעת מה הייתי עושה'. אבל אני לא מכירה, כולם כל כך זרים לידי, חסרי זהות, אנונימים. איך אוכל לדעת מה הם חושבים, מה הם רוצים? איך בכלל הגיעו למסקנה שיש בינינו רמת קרבה כזו כדי לצאת באימרה זו? מי הם?

אני עייפה, עייפה מלנסות לפענח את עצמי ואת הסביבה. הסתתרתי מספיק, אבל אני לא יודעת איך להתגלות. איך אוכל להסביר את עצמי למישהו, כשאיני מבינה דבר או חצי דבר על עצמי? איך מישהו יוכל לסבול אותי בעולם המנוכר והמלנכולי הזה? המציאות אכזרית, ואני בורחת לעולמות פנטסטיים, למחוזות דמיוניים. הספרים שומרים עלי ומגנים עלי מפני עצמי, אך גורמים לי להתרחק מהסביבה. אני כבר לא יודעת אם זה פוגע בי או תורם לי.

אני רוצה שזה ייגמר.

אבא תמיד היה מסיע אותי חזרה הביתה לאחר שהיה לוקח אותי לבילויים. הוא היה נוהג אז במכונית הספורט שהיתה לו, סובארו אימפרזה STI משופרת וכחולה. אני זוכרת שתמיד הייתי מאוד מתגאה כשהיה אוסף אותי במכונית הזו, עם הרעש העצום שעשתה כשהיתה עוברת ברחוב. הייתי משוויצה שאני מבינה במכוניות ספורט, הייתי משווה בינה לבין WRX, בוחנת את צבע הגלגלים, מתפאלת מכל הכנפיים הקדמיות והאחוריות כשמכונית כזו היתה עוברת לידי. הייתי ילדה של אבא.

הייתי מצליחה להרשים אותו כפי שהרשים אותי. תמיד היה מלמד אותי במכוניות, באופניים ובכל נושא ששאלתי אותו, אפילו על סקס היה עונה לי תשובות כנות בכל עניין ששאלתי אותו, כגון "אבא, מה זה מין אוראלי?" התשובות היו זורמות מפיו באופן כה מדעי, מדוייק ויבש ואני ידעתי הכל. הפגנתי את הידע שהייתי צוברת בפניו והייתי בת למופת. הוא, מצידו, היה לוקח אותי פעם במהלך שבוע וכל שבת שניה להיות אצלו. היינו יוצאים לטיולים עם אורי, החבר הטוב ביותר שהיה לו. הייתי רבה עם אורי על מקום הישיבה על יד אבא שלי. היינו מנהלים ריבים והוא אף פעם לא וויתר לי. הייתי בוכה שעות. הוא מת מסרטן הריאות לפני שנים ואני עדיין לא מצטערת על כך, רק ממורמרת שמאז אבא קורא לי על שמו.

כשאבא היה מחזיר אותי בערבים לבית אמי, היא תמיד היה עוצר כך שאוכל לצאת בנוחות הרבה ביותר מהדלת האחורית ישר אל השער ולסגור אותו אחריי. אז הוא היה נוסע ברוורס חצי מטר ומוודא שאני נכנסת לבית. הייתי מנופפת לו לשלום כדי להראות לו שאני מסודרת, שנכנסתי והוא היה שם גז וטס משם.

תמיד היתה לי הרגשה חמימה בלב כשהיה מחכה שאכנס לבית, או לפחות שאפתח את הדלת. הוא נסך בי הרגשה של מישהי חשובה, ששאיכפת לו ממני מספיק כדי שלא יתן לי להעלם משדה הראיה שלו.

אז הוא התחתן, ולפעמים היו פעמים שאשתו היתה מסיעה אותי הביתה. היא אף פעם לא היתה מחכה שאכנס אלא נוסעת ישר, בשנייה שהורידה אותי. הקרירות שהרגשתי אז היתה איומה. הבנתי שלא איכפת לה ממני. בהמשך נהייתי ערה למצבים רבים אחרים בהם לא היתה איכפתית כלל כלפי, למשל הדרך המזלזלת שהיתה מתייחסת לכל מה שאמרתי, לעומת שאר הילדים בגילי שהכירה. באותה תקופה אבא עדיין היה נשאר כמה שניות לראות שאני נכנסת הביתה כשהיה מסיע אותי חזרה. חשבתי בליבי שאולי אבא שלי עדיין אוהב אותי.

השנים חלפו ועכשיו אבא שלי כבר לא משתהה על יד שער ביתי. הוא מביא אותי הביתה כמתוך חובה. כשכף רגלי היתה נוחתת על המדרכה הוא כבר היה איננו עוד, והפנמתי שיש לו חיים נפרדים משלי, או לפחות שנגמרו לו הכוחות להוכיח לי שהוא עדיין דואג לי כמו פעם, למרות שמעולם לא דאג כלל.

היום עשיתי בייביסיטר לבני הדודים שלי ובעלה של הדודה שלי הסיע אותי הביתה. היתה נסיעה נעימה מאוד, דיברנו הרבה ושמענו מוזיקה. בסוף הנסיעה הראתי לו איפה לעצור אך הוא המשיך להתקדם טיפה קדימה, בטעות. נכנסתי בשער וראיתי את המכונית ברוורס עד שהייתי בתווח הראיה שלו. הוא נשאר שם זמן מה וברגע שפתחתי את הדלת נופפתי לו לשלום והוא נסע. זו היתה תזכורת נעימה לפעם, הקבלה לאבא שקיוויתי שיחזור

כלפיי אני כבולה חבלים ושלשלאות חוב,

וחוששתני שלא הוקרצתי מהסוג הטוב.

טוב לב ונחמדות מרתיחים אותי,

ורוב הזמן בלתי נסבלת אני לעצמי.

מתהלכת בעולם לבדי וללא מטרה.

בשביל האנסים כנראה נוצרתי עקרה.

מונחיי המזעזעים הוולדם בחינוך אמי,

הרי חלב של עצב הושקתי ביונקי.

צלקות רבות כשתי וערב על ידה,

סורטטו ונחקקו בבשרה בסכין חדה.

מזוכיזם נולד בקוקטלים הפסיכיאטרים,

ואת הכל חוויתי כאימי, גופינו מאוחדים.

על האונס שקראתי בכיתי בלילות,

נבעלתי כמוהה, נפשי קוננה רבות.

את העצב ינקתי משדיה עוד לפני שנים,

ועכשיו את חייה אני נושמת בייסורים.

כשהייתי קטנה הייתי מאושרת,

חייתי על שקרים והייתי לאחרת.

הרי השריטות שעל ידה נוצרו בענפים,

ועל הסקס הראשון אף פעם לא מדברים.

כשגדלים החשדות מתחילים לחלחל,

מערערים את בטחוננו ביצור החופף לאל.

הסקרנות הרגה את החתול כבר מזמן,

ואת כאבה אני חווה בזה הרגע, כאן.

-תחילת מערכה ראשונה-

ילדה בת 13 רוצה קשר עם אבא שלה, עורך הדין. היא רוצה שהוא יאהב אותה ויהיה שם בשבילה כמו שהוא תמיד אומר. "ילדה של אבא", הוא קורא לה, "אני הגב שלך". הילדה רואה שכשהיא בצרה הוא אף פעם לא עוזר, אבל מתכחשת למציאות הפחות ורודה ומנסה בכל כוחה להתעלם מההווה ולהיטשטש מחלומות בהקיץ החופפים לדברי הסרק של עורך הדין. הילדה תמיד רוצה להיות בקרבת האב אך אף פעם לא מעיזה ללכת ביוזמתה. לעורך הדין יש כריזמה ויכולת אל טבעית למשוך אליו אנשים והילדה עדיין לא מנוסה בחיים ואינה יודעת שהוא שולט בה.

ערב אחד הילדה מקבלת טלפון מאביה שמורה לה לבוא אליו למחרת מייד לאחר בית הספר, בכוחותיה, במקום שתחזור לביתה ולבית אמא ושהוא יקח אותה כמו תמיד, בערב המאוחר. כשהיא מגיעה אליו מאוחר הם אף פעם לא מבלים. הוא לא לוקח אותה לבתי קפה ומסעדות כמו תמיד, אלא ישר להתקלח ולישון. בבוקר הוא תמיד לוקח את הילדה לבית הספר והילדה תמיד מקווה כל פעם מחדש שרבע שעת הנסיעה תוכל לספק שיחה, קצת זמן איכות. כמו תמיד היא מתאכזבת כשהוא פותח את הרדיו ושם את חדשות הבוקר. בשל חוסר האיכפתיות של עורך הדין, הילדה לומדת לדבר בשפת ה"כדרך אגב". בשפה זו כל משפט צריך להתקשר בדרך זו או אחרת למשהו שקורה או למשפט הקודם, וכל המשפטים מתחילים באותה מילה: "ואבא".

לפיכך הילדה מאושרת כשמקבלת את שיחת הטלפון מעורך הדין וממהרת לארגן מערכת לימודים למחרת וליום שאחריו, בנוסף לערמת בגדים להחלפה וכלי רחצה. בעליזות הילדה מודיעה לאמה שתלך למחרת לאביה מוקדם יותר ולכן לא יתראו. האם מחייכת ושמחה שסוף סוף עורך הדין מראה רצון לבלות עם ביתו שלו, לשם שינוי.

למחרת הילדה בדרך חזור מבית הספר הביתה, והפעם לביתו של עורך הדין. היא חושבת על החברה שלו, וקיוותה שלא תהיה ותפריע לזמן היחיד שיש לה לבלות עם אביה. היא כבר מתכוננת לרדת תכנה לפני התחנה הרגילה ומתכננת את הנסיעה באוטובוס הנוסף כשעורך הדין מתקשר לפתע ומודיע לה ללכת לביתה ושהוא יאסוף אותה כמו תמיד, בשעה מאוחרת. התירוץ לא היה שונה מהתירוץ הרגיל: "נתקעתי בעבודה ואני בעומס מטורף." ככה זה כשיש אבא עורך דין, חשבה הילדה שכבר לא היתה כל כך מאושרת.

בינה לבין עצמה הילדה ידעה שדבר כזה יקרה אך התכחשה לרציונליות. הילדה היתה תמיד מפנימה את כל הדברים הקשים שעברה ובכך לא יכלה להתמודד עם המקרים כראוי ולא הכינה עצמה למצב שכזה. אם היתה מנמיכה ציפיות אולי לא היתה נכנסת לאומללות כה חריפה, אך הילדה היתה תמימה לא היתה מספיק מנוסה והאמינה שעורך הדין באמת ובתמים רצה לבלות איתה.

בניסיון להעסיק את עצמה כדי שלא תתמסר לבכי העולה בגרונה, הילדה התקשרה לאמא שלה ויידעה אותה בשינוי התכניות. הטון היה מדוכא והאם רצתה לפצות את הילדה. היא אמרה: "אני עכשיו בבית קפה עם חברה, רוצה להצתרף?" הילדה היתה שוב שמחה, או לפחות יותר מעודדת מהתפתחות העניינים. בילוי בבתי קפה לא היה נפוץ בשגרת היומיום שלה והיא ואמה לא יכלו להרשות לעצמן מותרות כאלו במסגרת הכסף המועט שהיה לרשות האם. העובדה שבית קפה הוא דבר חריג ונדיר העצים את החוויה ואת ההנאה הכרוכה בה. לעומת זאת אביה תמיד היה מבלה בבתי קפה. כך הוא הכיר את החברה שלו ושם הוא תמיד היה עם חבריו בערבים. את הילדה לקח לעיטים כל כך רחוקות שלא זכרה כלל את הפעם האחרונה שלקח אותה למקום כיפי, למרות שהוא היה יכול להרשות זאת לעצמו.

הילדה כמעט חלפה את התחנה של הבית שלה ועמדה לרדת בתחנה הבאה, של בית הקפה, אך אז אמה התקשרה והודיעה לה שהיא החליטה שהיא חוזרת הביתה. היא אמרה לביתה שתרד בתחנה של הבית ושהיא עוד כמה דקות תגיע גם. הילדה נכנסה למרה שחורה ואמרה: "לא רק שאבא מאכזב אותי, את חייבת להרוס לי את היום הזה עוד יותר?!" היא ירדה מהאוטובוס והלכה לביתה.

-סוף מערכה ראשונה-

-תחילת מערכה שניה-

הפסיכולוגית תמיד אהבה את ביתה, והיה לה קשה מאוד לאחר הגירושים מעורך הדין. הוא עימלל את חייה והבטיח להרוס אותה משום שהפסיקה לאהוב אותו ושהיא זו שיזמה את הגירושים. לעורך הדין היה אגו פגוע והיא ידעה שהוא רוצה לפגוע בו כדי לכפר על הנזק הרגשי שגרמה לו. עורך הדין היה לוקח את הילדה פעם בשבוע לישון אצלו לזמן מועט מאוד. הוא לא הקדיש לילדה מספיק זמן לפי דעתה והפסיכולוגית חשבה שקשר טוב עם עורך הדין יהיה טוב לחיי הבת, למרות החשש התמידי שהיה לה משטיפות המוח שעורך הדין עשה לילדה. היו יותר מידיי פעמים שעורך הדין הסיט את הילדה נגדה והיא היתה עובדת עיצות. קשר עם האב יהיה בריא לילדה, המשיכה הפסיכולוגית לשכנע את עצמה.

כאשר ערב אחד הילדה הודיעה לפסיכולוגית שעורך הדין רוצה שהילדה תבוא אליו מייד לאחר בית הספר, הפסיכולוגית שמחה שהאב סוף סוף מעוניין ביותר זמן במחיצת ביתם שהזניח. הפסיכולוגית תמיד היתה מאוד אחראית והיא עזרה לילדה להכין את התיק למחרת, והסבירה לה איך להחליף אוטובוס.

בצהרי היום שלמחרת לפסיכולוגית היה זמן פנוי, הרי הילדה לא היתה אמורה לחזור הביתה באותו יום ולכן הפסיכולוגית יצאה לבלות עם חברה שלה בבית הקפה הקרוב לביתה. כמו תמיד היא הזמינה הפוך בינוני חזק מאוד וחם ללא קצף והוסיפה שקית וחצי של סוכר חום. היא התרווחה בכיסאה וניהלה שיחה עם חברתה.

כשביתה התקשרה והודיעה לה בקול עצור שעורך הדין מתעקב בעבודה ולכן יקח אותה מאוחר כמו תמיד, הפסיכולוגית היתה מאוד עצובה על הילדה והחליטה להזמין אותה גם לבית הקפה. היא תיארה שהבילוי ישפר את הרגשתה ויעודד את רוחה.

כמה דקות עברו והילדה עדיין לא באה, ופתאום הפסיכולוגית ראתה את בעלה לשעבר, עורך הדין בליווי כמה מחבריו, נכנסים לבית הקפה. עורך הדין בירך אותה לשלום אך הפסיכולוגית היתה בהלם. הרי כמה דקות לפני כן ביתה רק אמרה לה שהוא בעבודה עד מאוחר! שניות בודדות הספיקו לפסיכולוגית לנתח את המצב ולהבין שהיא חייבת לפעול ולכן התקשרה באותן מיידי לילדה ואמרה לה שהיא חוזרת הביתה. היה לה קשה מאוד לשמוע את הילדה שליבה נפצע שנית באותו היום אך לא היתה לה ברירה אחרת, היא ידעה שאם תאמר את האמת היום יהפך להיות סיוט לילדה ויחסה עם אביה יפגמו עוד יותר.

היא שילמה במהרה על הקפה ונתשה את חברתה לטובת ביתה. היא רצה עד הבית ושם מצאה את הילדה, זועפת. המסך יורד.

-סוף-