מעיין

תומר

זיו

נועה

קורל

אביתר

עידן

פרק 1 :

אני לא רוצה ללכת, לעזוב את הבית שלי את המקום שאליו אני שייכת מאז ומתמיד. החברות,הכיתה והמשפחה כולם חיים כאן ולמרות כל מה שקורה בזמן האחרון עם אבא אני לא חושבת שלברוח זה הפתרון אבל אם זה מה שיעזור לאמא שלי לחייך קצת יותר ...זאת הסיבה היחידה שאני מוכנה להסכים ללכת. 

קוראים לי מעיין אני גרה בניו יורק אבל נולדתי בישראל, אני יהודיה אמא ואבא שלי עברו לניו יורק איתי בעודי קטנה בגלל העסקים של אבא אז התרגלתי לדבר אנגלית ולגור פה בניו יורק, מרכז העולם.

אני לא זוכרת איך ישראל נראת עברתי לניו יורק כשהייתי בת שלוש עכשיו אני בת שש עשרה, זה לא שיש לי בעיה עם ישראל אני פשוט אוהבת את ניו יורק, זה הבית שלי ...אמא אומרת לי שאני ימות על ישראל שזאת בדיוק הארץ בשבילי כל כך בא לי להגיד לה את האמת שאני רוצה להישאר אבל זה יהרוס אותה להשאר פה, רק ללכת במסדרון ולהסתכל על החדר של ההורים הצד של אבא במיטה אני מצטמררת ועוברים בי פלאשבקים על התאונה שלו... אמא עברה חדר , לחדר אורחים כנראה שגם בשבילה זה יותר מידי..

בואו אני יסביר לכם מה כל הסיפור על התאונה של אבא, לפני חודשיים אבא קם לעבודה מוקדם בארבע בבוקר כי משו צצץ בעבודה הוא היה עייף מאוד כי בכל זאת פאקינג ארבע בבוקר ... אם משו היה מעיר אותי בארבע בבוקר הוא היה מקבל ביטה..בכל מקרה כשהוא יצא עם האוטו והתחיל לנסוע ,הכביש היה ריק רק אחדים שהעבודה שלהם מתחילה בשעות המוקדמות של הבוקר היו ערים , וכשאבא התכוון לפנות בפנייה ולהגיע לעבודה משאית התנגשה בו מהצד...אחרי הבדיקות שעשו על הגופה של הנהג משאית מצאו שהוא היה שיכור שניהם נהרגו בתאונה ,הנהג ואבא שלי.

זה הרס את אמא ..אני לא אומרת שזה לא הרס אותי, המוות של אבא זה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים אבל בשביל אמא אני חזקה כדי לחזק אותה גם כן, אמא יודעת שאני מעמידה פנים כשאני לא בוכה ומנסה לעודד אותה אבל אני יודעת שהיא מעריכה את זה.

"מעיין!, המונית פה!" אמא קראתי לי מלמטה, סגרתי את הריץ' רץ' של המזוודה אבל עדיין לא הייתי מוכנה לעזוב אז הנחתי אותה על המיטה..

"אני באה עוד דקה!" צעקתי לאמא והסתכלתי במראה פעם אחרונה שלי עם המראה הזאת עם החדר הזה עם החברות שלי עם הכול...ידעתי שאני לא יתגעגע לחדר עצמו כי זה רק קירות עם הדפסים ישנים עליהם זה הזכרונות של הבית הזה שפעם נחשב לבית הכי שמח בעיר,עכשיו כל מי שעובר לייד הבית הזה במקום להכנס בשביל קפה ועוגיות משפיל את הראש ועובר לצד השני של השביל.

סידרתי קצת את השיער ועצרי דמעה שעמדה לנזול לי מהעיניים.

שמעתי צפריה של מכונית ואת אמא קוראת לי שוב לצאת.

"אני באה! אני באה!" אמרתי ולקחתי את המזוודה הכבדה, הכנסתי אותה לתוך המונית והלכתי פנימה לעזור לאמא עם כמה תיקים אחרונים שנשאו לסחיבה.

זה לא שאין לנו מכונית ,יש לנו טנדר הטנדר של אבא אמא אמרה לי שהיא מעדיפה שהוא ישאר פה בבית יחד עם שאר הזכרונות ושמהיום סבא וסבתא עוברים לגור בבית שלנו ככה שנוכל לבקר.

אני ואמא הכנסנו את התיק האחרון לתא המטען של המונית ואז אמא הסתכלה עלי במבט שואל אם אנחנו עושות את הדבר הנכון.. אני לא יודעת איך לענות לה כי אני בעצמי עדיין שואלת את השאלה הזאת אבל לראות את אמא נשברת עוד יום אחד בסופו של דבר יגרום לי להתמוטט ולהפסיק את כל העמדות פנים אז עדיף להתחיל התחלה חדשה במקום חדש.

חייכתי לאמא בתגובה למבט השואל והיא חייכה אלי בחזרה, הרבה זמן שלא ראיתי את החיוך של אמא וכל כך התגעגעתי אליו.

נכנסתי למונית ואמא עדיין עמדה בחוץ והסתכלה על הבית הנהג מונית פתח את החלון.

"את באה?" הנהג שאל את אמא

" כן, כן ברור" אמא אמרה לאט ונכנסה למכונית.

האווירה במונית הייתה מתוחה ועצבובית אז אמא הפרה את המתח

"ישראל!!" אמא אמרה בקול צוחק ושמח, אני והנהג צחקנו.

"כן אמא...ישראל"

אמרתי וחייכתי לעצמי, אם אמא יכולה להיות מאושרת מהמעבר גם אני יכולה.

כל הדרך לשדה התעופה אמא ואני צחקנו ודיברנו ואפילו הכרנו את הנהג מונית קוראים לו מוני איזה אירוניה מוני נהג המונית.

מוני עזר לנו עם המזוודות להעמיס אותם על העגלה ונפרד ממנו לשלום.

"ביי מוני!" אמא צעקה כשמוני נכנס למונית, מוני חייך אלייה ועשה לנו שלום עם היד.

"ממש נדלקת לי על המוני הזה אה.." אמרתי לאמא והיא צחקה

"מוני חמוד אבל הוא לא הטיפוס שלי" אמא אמרה וצחקנו.

אחרי כל הבדיקות בטיחות סוף, סוף שמענו קריאה אחרונה לטיסה 386 , הטיסה שלנו לישראל, הזדרזנו להגיע למטוס.

"שורה B15 וB16" אמא אמרה וחיפשה את המקום שלנו

"הינה" אמרתי והתיישבנו.

"את מתרגשת?"אמא שאלה אותי

"מאוד, אבל אני יודעת שנסתדר"

הדלקתי את האייפון שלי והחבאתי אותו בכיס ואת האוזניות מאחורי השיער, בדרך כלל מבקשים לכבות את המכשירים החשמליים לפני הטיסה ואני רוצה להקשיב למוזיקה...יתמודדו (:

"כולם אנא חיגרו חגורות בטיחות אנו ממריאים" 

אני ואמא חגרנו והמטוס התחיל לזוז, בשלב הזה פחדתי...זהו אני לא רואה את המקום הזה יותר לפחות שנתיים הסתכלתי בחלון וככל שיותר עלינו למעלה ככה יותר רציתי ללכת לצעוק על הנהג שיחזור בחזרה לניו יורק אבל לא..זה טוב בשבילנו.

ככה המראנו החלטתי שאני שעכשיו אני יתרכז בלהגיע לישראל ולהשאיר את כל שאר הדאגות האחרות שלי בצד עצמתי עניים ונרדמתי.