הייי כולם אני ממשיכה את הסיפור תודה על התגובות אתם מדהימים =]]
פרק1:
אני ואמא התחגרנו והמטוס התחיל לזוז, בשלב הזה פחדתי...זהו אני לא רואה את המקום הזה יותר לפחות שנתיים הסתכלתי בחלון וככל שיותר עלינו למעלה ככה יותר רציתי ללכת לצעוק על הנהג שיחזור בחזרה לניו יורק אבל לא..זה טוב בשבילנו.
ככה המראנו החלטתי שאני שעכשיו אני יתרכז בלהגיע לישראל ולהשאיר את כל שאר הדאגות האחרות שלי בצד עצמתי עניים ונרדמתי.
_ _ _ _ _ _ _ _ _ _
פרק 2:
"ישראל" אמרתי ועלה לי חיוך על הפנים, אמא צדקה ישראל כל כך כיפית וחמה היא בדיוק הארץ בשבילי והכי חשוב, לא חשבנו על אבא מהרגע שהגענו לפה..אני מתחילה להרגיש שהכול חוזר לשיגרה.
כולם אומרים שהסופרלנד פה מעפן ושבחול הוא הרבה יותר טוב...הסופרלנד לא גדול כמו הדיסנילנד אבל הוא לא היה כל כך נורא להפך היה לי ממש כיף והצטלמתי הרבה.
אין לי כל כך הרבה חברים , יש לי רק אחת קוראים לה נועה ונפגשנו במכולת נועה היא ילדה חמודה יש לה שיער בלונדיני חלק וגלי בסוף, עניים חומות והיא מסוג הילדות המשוחררות שכיף להיות איתן. הבאתי לה את מספר הפלאפון שלי והיא הביאה לי את הפלאפון שלה. היא אמרה שהיא תתקשר ושניפגש.
אני ממש מתרגשת כי היום אביתר נוחת בישראל. אביתר בן דוד שלי בניו יורק היינו כמו אחים המעבר לישראל הכריח אותנו להיפרד אחד מהשני וזה הי אחד הדברים הקשים שהייתי צריכה לעבור במעבר לפה...
אביתר בניגוד אלי בילה את רוב החיים שלו בישראל אבל לפני שנה ההורים שלו רצו שהם יעברו כדי להיות קרובים למשפחה אז הוא נאלץ להיפרד מחברים שלו ומהבית שלו.
עכשיו כשאנחנו כאן אביתר ביקש מההורים שלו אם הוא יכול לחזור לישראל ולגור איתנו בבית, אני יכולה להבין אותו הו סיפר ליה רבה סיפורים על חברים שלו כאן בתל אביב ולמרות הקרבה למשפחה זה נראה לי באסה ענקית.
בהתחלה כצפוי ההורים שלו התנגדו לרעיון אבל אחרי כישורי השיכנוע של המעולים של אמא שלי הם הסיכמו לו לעבור בחזרה לישראל, אני כל כך מאושרתת! שיבוא יהיה לי לפחות אותו כחבר פה..
אם יכולתי הייתי משנה את הזמן מעשר בבוקר לשתיים עשרה בלילה כשאביתר נוחת, אני מתפוצצת עוד שנייה מלחכות לדביל הזה (:
"מעיינייי!!"
אמא קראה לי מלמטה.
"מה?!"
שאלתי את אמא.
"בואי רגע!"
אמא צעקה לי.
איזה ביאוס בדיוק עמדתי לנצח במשחק סוליטר, עוד סיבה שאביתר חייב להגיע כבר, עכשיו רק עשר בבוקר ושיחקתי יותר מחמישים משחקי סוליטר בלי להגזים..ממש משעמם לי.
ירדתי במדרגות למטה.
"מה את צריכה?"
שאלתי את אמא.
אמא הוציאה עוגיות חמות מהתנות עם כפפות האפייה שלה, העוגיות הריחו כל כך טוב שדמיינתי אותם כבר בבטן שלי.
"יאמי עוגיות!"
אמא שמה את כל העוגיות בצנצנת. רציתי לקחת עוגייה אחת אבל אז היא עצרה את היד שלי.
"זה לא בשבילך"
איזה באסה, הם נראת כל כך טוב והריח שלהם משכר חושים.
"אוף ממש בא לי אחת"
רמזתי לאמא ועשיתי פרצוף של ילדה מסכנה שלא מאכילים אותה למרות שאותי מאכילים פי שלוש מילדים בבתים אחרים.
"הפרצוף הזה כבר לא עובד עלי.."
אמא אמרה והסתכלה עלי שוב פעם.
"קחיי..."
אמא נאנחה לקחה עוגייה מהצנצנת והביאה לי אותה בתוך מפית.
"ישש, אז מה רצית?"
שאלתי את אמא כשאני אוכלת את העוגייה כמו חזירה.
"שתאכלי כמו נערה בת שש עשרה ושתלכי לבקר את השכנים ותביאי להם עוגיות"
אמא אמרה וחייכה.
"בסדר?"
אמא שאלה שוב, זה לא שלא הקשבתי לה פשוט העוגייה הייתה כל כך טעימה ששכחתי לענות.
"כן, ברור"
אמרתי
"שמעתי שיש לה נער בגילך, תכירי ידיד"
"לא יזיק לי להכיר חברים...והזדמנות לעוד עוגייה טעימה כן למה לא"
"יופי..אז לכי תחליפי בגדים ותבקרי את משפחת לוי"
"למה, לא מחמיא לי פיג'מה?"
שאלתי ואמא צחקה.
"לכי תחליפי בגדים.."
אמא אמרה וחייכה אליי
הנהנתי בהסכמה ועליתי במדרגות.
"אני יכולה עוגייה אחרונה?!"
שאלתי את אמא.
"לא! זה לשכנים!"
צחקתי, החלפתי בגדים וירדתי למטה.
"טוב..אז אני יבקר את השכנים ואם נכנס לך דחף פתאום להכין עוד עוגיות לא למשפחת לווי למשפחה שלך לכי על זה סבבה?"
אמרתי לאמא.
"כן, כן"
אמא צחקה בשקט והדליקה טלוויזיה.
יצאתי מהבית ויחפשתי את בית משפחת לוי, לא מצאתי את הבית שלהם בשום מקום התהלכתי בכל השכונה לחפש אותם ונראתי כמו ילדה עם פיגור שיכלי..אפילו כמה אנשים שאלו אותי אם אני בסדר או אם אני צריכה עזרה...
עברה שעה של חיפושים אחרי השכנים ולא מצאתי אותם אז החלטתי לחזור הבייתה, מה קלטתי כשחזרתי..את בית משפחת לוי בדיוק לייד הבית שלנו..
איך פספסתי את זה?!?!? אוף! אני כנראה באמת ילדה עם פיגור שכלי..
פתחתי את השער והתקרבתי לדלת הכניסה שלהם. אני חוששת שהם לא יאהבו אותי..רגע, אני מעיין לי אכפת לי מה אנשים חושבים.
דפקתי על הדלת ושמעתי קול של נער.
"אני פותח!"
כנראה אמא צדקה, יש למשפחת לווי נער אני מקווה שהוא בגיל שלי כדי שיהיה לי עוד חבר פה חוץ מאביתר ונועה.
הנער פתח את הדלת, הוא היה חתיך...מאוד אם אפשר להוסיף ישר חייכתי חיוך דבילי.
"את בצופים במקרה? כי אם כן אין לי כסף לעוגיות"
צחקתי, באמת נראתי כמו ילדה בצופים שמוכרת עוגיות.
"לא, אני השכנה ממול אמא שלי אפתה עוגיות חשבתי להגיד שלום..."
"היי, אני תומר את?"
תומר הציג את עצמו ושאל מה שמי.
"אני מעיין"
אמרתי וחייכתי אל תומר.
"שמעי, אני באמצע משו.."
תומר התחיל להגיד משו ואז נערה בלונדינית הופיעה בדלת.
"את נערה"
היא אמרה לי.. היא לא כל כך חכמה הבלונדה הזאת.
"כן..מעיין.."
עניתי לה.
"שמעי הייתי מציע לך להצטרף כי את חדשה ויפה ..על מי אני עובד אני לא נחמד..ביי"
תומר אמר וסגר לי את הדלת בפרצוף.
" מה קרה הרגע?"
שאלתי את עצמי ואז הדלת נפתחה שוב.
"אמממ, אני אקח את זה.."
תומר אמר, לקח לי את העוגיות מהידיים וסגר את הדלת שוב.
מה הוא חושב לעצמו?
כל מה שחשבתי על תומר ,ילד נחמד שנוכל להיות ידידים טובים נחמק באותו הרגע.
הסתובבתי שעה בשביל סנוב שחושב שמגיע לו הכול והחברה הבלונדינית המקובלת שלו...
מה אכפת לי מהשחצן הזה, אביתר מגיע היום זה מה שחשוב (:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
'Start' - סיפורים בהמשכים