דיברתי היום עם הפסיכולוגית על החרם
אותו חרם שעשו עלי אי שם ביסודי, לפני בערך 13 שנה.
ומה שמדהים זה שבכיתי כמו ילדה קטנה..
לא יאומן כמה דבר כזה יכול לצלק.
כמה זה יכול להמשיך וללוות אותך גם הרבה הרבה אחרי..
היא שאלה למה זה קרה וסיפרתי, סיפרתי שזה בכלל התחיל כי רבתי עם ילדה אחת ואמא שלי ניסתה להשלים בינינו. ואז היא סיפרה לכולן ומשם הכל היסטוריה.
איזה לא פיר זה, לחשוב שסה'כ רציתי להשלים עם חברה, ובגלל זה 3 חודשים מהחיים שלי מסווגים כטראומה.
בגלל זה אני לא סומכת על אנשים בכזאת קלות..
בגלל זה אני מתרחקת ממערכות יחסים עם חבורת בנות כמו מאש.
בגלל זה אני תמיד מפחדת ש"הקבוצה" לא תקבל אותי, וחרדה מהמחשבה שהם יעשו דברים בלעדי.
וחשבתי על זה שאני באמת לא מסוגלת לסלוח לבנות האלה. ושיש לי בלב שנאה אמיתית כלפיהן, בגלל איך שהן גרמו לי להרגיש. היא לא מבוטאת כמעט אף פעם, כי הן (תודה לאל) כבר רחוקות שנות אור מחיי, אבל גם עכשיו נזכרתי באותה דניאל, וחשבתי על זה שהילדה הזאת הייתה שרה לי שאני מכוערת וברווזון מכוער, כשבעצם היא תמיד הייתה מכוערת בעצמה.. ואני באמת יפה. (ד"א, עשתה ציצים, ואני D80. צחוק הגורל?)
ובכל מקרה, המחשבות האלה כאלו ילדותיות. אבל לחשוב על התקופה הזו, שהיא באמת טראומה מבחינתי, גורמת לי להרגיש ולהגיב כמו ילדה קטנה all over again. ועדיין, יש לי פינה חמה בלב לילדה המקסימה שגרמה לי להרגיש כמו ילדה רגילה ואהובה שוב, כשהיא הציעה לי להיפגש אחרי שכל החרא ההוא הסתיים.
ילדים קטנים יכולים להיות אכזריים מאוד. וזה כל כך עצוב לי לחשוב שהיום עם האינטרנט והוואטסאפ זה פשוט הרבה יותר גרוע. כי יש הרבה יותר מדיות ואופציות להתנכל לילד מסוים אם רוצים..
המשאלה שלי היא באמת שאף ילד לא יצטרך לעבור את זה בחיים. בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
