תודעה כואבת

בין אם נרצה ובין אם לא העולם הזה בנוי מליגות. וכשאני אומרת ליגות
אני מתכוונת לרבדים של החברה. כל אחד מאיתנו יודע מה הוא שווה, מכיר את האנשים
שסובבים אות ויודע להעריך אותם ואת היכולות שלהם.

אני מאמינה שאנשים צריכים להקיף את עצמם באנשים שיגרמו להם לשאוף
למעלה, כמה שיותר גבוה. אמביציה משותפת לעלות למעלה בסולם, להגיע גבוה יותר. לאו דווקא
כסף או מעמד. השכלה, הרחבת אופקים. לא, הכוונה היא לשאוף להיות אסטרונאוט, להגיע
אל הכוכבים זה חלום שלפי דעתי צריך להשאיר לסרטים של דיסני וטים ברטון.

כל אחד מאיתנו נולד בתוך ליגה מסוימת. ההורים, בית הספר, הצבא מלמדים
אותנו למקם את עצמנו ולהתייחס לסביבה שלנו בהתאם. לא מתוך כוונה לרדות באנשים
שנמצאים ליגות מתחתינו אלא מתוך הבנה שסביר להניח שאנשים הרבה ליגות מתחתינו לא
יכולים להתאים לנו. ברמה אינטלקטואלית, הכספית וגם במראה (כן, אני שטחית, מה תעשו
לי?).

תיאוריית הליגות התחילה כשחברה יקרה שלי התחילה לפתח פיקסציה מיותרת
כלפי המנהל תפעול של החברה בה עבדנו. וכשאני כותבת מנהל תפעול אני מתכוונת לבנאדם
שיש לו מפתח לארון ציוד משרדי. כמות הפעמים שניסיתי להסביר לה שהוא פשוט לא שווה
את זה לא עזרה, היא עדיין המשיכה להתבחבש עם עצמה על כמה היא רוצה אותו. כמה החיבור
ביניהם כשהם שכבו היה מדהים, שהיא אף פעם לא הסתכלה למישהו בעיניים במשך כל האקט
והרגישה כזה חשמל. בלה.

יקירתי, הוא נמצא עשרות ליגות מתחתיך. בואי נגיד שאת נמצאת ברמה
מסוימת, ואת יכולה להתחבר לאנשים שנמצאים כמה רמות מעליך וכמה רמות מתחיתך. חבל
לבזבז את האנרגיה שלך על אנשים שנמצאים יותר מדי למטה. זה בזבוז זמן.

וכן, כך אני מתנהלת בעולם.

אין מה לעשות, בגיל 8 שמו אותי בבית ספר פרטי, אמרו לי "את
מחוננת" והשאירו אותי בתוך הבועה הקטנה והיפה שלי. בתוך השמנא והסלתא של עיר
הקודש. משם עברתי מבועה לבועה. כשסיימתי את התיכון (פרטי, בטח שפרטי) התייצבתי כמו
חיילת גאה בחיל המודיעין כיאה לילדת בועה שאני.

וכך, 7 שנים אחרי שהגחתי לעולם מתוך הבועה אני חייבת לציין שאני לא כל
כך אוהבת את מה שאני רואה. אני נמצאת למעלה. לא אי שם למעלה, מעבר לקשת. אבל נראה
לי שאני נמצאת מעל הממוצע בכל מה שקשור לליגות.

 הפולניה, שפחות או יותר גדלה בגטו, לא מבינה איך הפכתי להיות יצור
אליטיסטי דוחה. די פשוט, פולניה. ההחלטות שלך הפכו אותי לכזו. הן שמו אותי בליגה אחרת,
קישטו את התודעה שלי במעמדיות יתר.

 יום אחד הפולניה אמרה לי שזה לא פייר כלפי עצמי לבחור מראש להתחבר רק
עם 5% מהאוכלוסיה, שאני מפספסת המון בחורים (השיחה היתה בהקשר זוגי, בנסיון לדחוק
אותי לעבר חדר הלידה). אבל פולניה, את לא מבינה שאני פונה לאחוז באוכלוסיה שלא רק
אני יכולה לתקשר איתו, גם הוא יכול לתקשר איתי??? ונניח שאני אצא עם מישהו שלא
עומד ביכולות שלי. למה נראה לך שהוא יהנה איתי? ננהל שיחות על קפוטה, וולבק ופוקו?
ההשפעות של טרנטינו על קולנוע האקשן הקוריאני העכשווי? היא הבינה מה אני מנסה להגיד.

ואני ממשיכה להנציח את התודעה המעמדית, מכוונת לגובה, פוגעת בחלל הריק
לרב.