כבר כמה פעמים בשבועות האחרונים יצא לי ללכת לישון בשעות מופרכות למדי
שמשבשות את שגרת החיים הגם ככה משובשת שלי. שיחות את תוך הלילה בפייסבוק. כן, כמו
טינאייג'רית בת 14.
היינו יחד בצבא, חברים טובים בתוך המסגרת השמרנית. אבל אחרי
שהשתחררתי, לא שמרתי על קשר עם אף אחד. שרפתי את כל הגשרים. בעיר הקודש היינו
נתקלים אחד בשניה בפאב האהוב על שנינו. הוא יצא לקצונה והשתחרר כשאני כבר הייתי
עמוק בתוך התואר הראשון שלי. עד לאחרונה הוא היה בין מאות האנשים שאין להם באמת
חשיבות קיומית עבורי בפייסבוק, הם ביקשו, אני אישרתי או להפך.
הקיום הפייסבוקי שלנו מנותק. אין לנו חברים משותפים, אין חוליה
שאלגוריתם יוכל להיקשר אליה ולהבליט אותה. ובכל זאת, בין בליל ההחלטות שפייסבוק
עושה עבורנו האתר בחר לא להעלים את הקיום ההדדי. בשבועות האחרונים התחלנו להגיב
קצת יותר על הפוסטים. שנינויות לכאן ולכאן.
לפני כמה זמן היה לי משעמם ערב אחד ויזמתי איתו שיחה. משיחת חולין
שאמורה להעביר לי את הזמן עד שהמים ירתחו זה התפתח לשיחה של כמה שעות טובות. השיחה
הבאה התחילה גם היא הרבה אחרי חצות והסתיימה אי שם לפנות איזה בוקר. השיחות הפכו לכאלה
שמסתיימות כשאחד מאיתנו מפנה את המבט מהמסך אל החלון וקולט השצבע של השמיים כבר
מזמן לא שחור ושאולי זו הזדמנות טובה לברך בלילה טוב ולעבור למיטה.
בשיחה האחרונה חשבנו ששיחות שמתנהלות ב4 לפנות בוקר צריכות לקבל
לוקיישן קצת יותר מיוחד. מזמן לא התראינו ויהיה נחמד להעביר את הקצ'ינג אפ לעולם
האמיתי. אז נפגשנו אתמול.
לא באמת ידעתי למה לצפות. זה אמור להיות דייט? מצד אחד, יש את הצד
התמים לחלוטין שמאמין שבאמת מדובר בשני מכרים וותיקים שרוצים להתעדכן ותו לא. ואז
יש את הצד הריאליסטי שאומר שלא, ששיחות שנמשכות עד 4 בבוקר מראש נושאות איזה אפיל
סקסי יותר משיחות שמתנהלות ב4 אחר הצהריים.
השעות הקטנות, הנושאים שלעתים גבלו בפלירטוט כל אלה גרמו לי לחשוב
שבאיזשהו מקום אני צריכה להתכונן לדייט. ואם זה לא דייט זה גם לא נורא. בכל זאת
מדובר בבנאדם שבתקופה מסוימת היה יקר ללבי והיה לי כיף לדבר איתו.
ישבנו בסילון. נראה לי שהברמן כבר מכיר אותי. כשביקשתי ויסקי
הוא הסתכל עלי ואמר "קרח אחד, נכון?" אולי זה סימן שאני שותה יותר
מדי...
ישבנו קרוב. וזה לא העיק ולא הפריע. התדירות של הנגיעות עלתה. יד על
השכם, טפיחה סמי חברית, משתמעת לשתי פנים. בשלב הזה כבר היה לי די ברור שזה לא
מפגש העלאת זכרונות מהצבא.
רציתי להדליק סיגריה. הוא לקח לי אותה מהיד ואמר לי שהוא חייב לעשות
משהו לפני הסיגריה. זו היתה נשיקה טובה. כיפית כזו. לא מטביעה ועושה חשק לעוד.
חייכתי לעצמי והוא שאל לפשר החיוך. עניתי שאני לא יודעת אם הנשיקה מפתיעה או לא.
הוא שאל אם זה משנה. כמובן שלא ונשקתי לו שוב.
אחרי כל סיגריה שעישנתי לגמתי מלא הוויסקי ומלוא המים, בנסיון להתחשב
בדייט שלי ולעמעם עד כמה שניתן את הנוכחות של ווינסטון בפה שלי.
אחרי אי אלו כוסות הגיע הזמן ללכת הביתה. הוא ליווה אותי עד הבית ואז
המשיך צפונה, אל הפרברים.
הלכתי לישון עם חיוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
