תודעה כואבת

בדרך כלל יש לי התנגדות להיות חברה של אנשים שאני יוצאת איתם בפייסבוק. יש מידת אינטימיות שמומרת ברגע התחברות לאתר. 

אפשר לפשפש בעבר, לראות תמונות עם אקסים, מסיבות ישנות בניחוח הידרו, ערבים עם ארומה של ארק, והודו באווירת ג׳ראס. יש דברים שצריך לתת להם את הזמן, לפשט לאט את המורכבות של החיים ולקלף בעדינות את הקליפה, שכבה אחר שכבה.

היכרות בין שני אנשים מבוססת על גילוי איטי. לכל אחד מחלקי המשוואה יש את הזכות ואת היכולת לשלוט בכמות המידע שעוברת לצד השני. בדיאלוג שהולך ונבנה יש יכולת ניתור אישית של מדית החשיפה הרצויה. זה מאפשר ליצירת נרטיב אישי, שהולך ומעמיק עם הזמן מבלי ליפול למערבולת.

הפייסבוק לא מאפשר את זה.  הוא שוטח את החיים לפסיפס ענק, דו- מימדי, מבלי להעניק לזמן הזדמנות לעשות את שלו. לא רק, הוא מרדד את העוצמה של החיים וחושף לעיני המשתמש פן מאד סובייקטיבי של הבנאדם. הנהנתן, הגרגרן, הכייפי, השמח. הדוניזם בזעיר אנפין.

אולי אני אולד סקול.

אבל תוך 5 דקות הוא יכול לדעת למה התחפשתי בפורים האחרון, איך נראה האקס האחרון שלי, איך אני נראית עם מגלשי קרח, מה עשיתי ביומולדת לפני 3 שנים, שנתיים ושנה אחורה. וכן, אני יכולה לעשות אותו הדבר. מידע שללא הפייסבוק לא היה נשאר אבוד במוח שלי, אולי אפילו לעולם לא נחשף.

אבל אנחנו חברים בפייסבוק, וכשאני מוצאת את עצמי ערה ב1 בלילה, ובצד הימני למטה של המסך אני רואה שהוא אונליין. לדבר? לא לדבר? אני שואלת את עצמי מה הייתי עושה בכל סיטואציה אחרת. לא הייתי עושה כלום. סביר להניח שבשעה כזו, ביקום מקביל ונטול מארק צוקרברג, לא הייתי מתקשרת איתו. אבל, בלי מארק צוקרברג סביר להניח שגם לא היינו חוזרים לדבר, ודווקא שעמום שכזה, בהייה ריקנית במסך באישון ליל היא זו שחיברה בינינו.

ומצד שני, אסור לשכוח שמארק צוקרברג איפשר לי לעשות דברים שללא הפייסבוק לא הייתי יכולה לעשות. כמו להשוויץ בפני חברות במראה המצודד שלו ובטעם האיכותי שלו בלבוש. נו, אליה וקוץ בה.

אולד סקול, ניו סקול. הכי חשוב לקחת את הדברים לאט