שותפיקו היקר שלי נסע להודו. לפני שהוא נסע הוא שאל אותי מה אני חושבת על סאבלט לחדר שלו. באמת שלא היתה לי בעיה. אני ממילא מתככנת לעבוד או ללמוד רב הזמן אז אין לי ממש בעיה אם יהיה מישהו שיעשה שימוש בחדר שלך או במיטה שלך. את החודשיים שלפני הנסיעה הוא בילה בעיקר בחיפושים אחר מישהו שימלא את החלל בדירה ובאריזות.
באחד הלילות לפני הנסיעה הוא נתן לי לדבר עם דייר פוטנציאלי שידור איתי תחת אותה קורת גג למשך שלושה שבועות מתוך החמישה שהשותף שלי יגלה את פלאי ההימלאיה והצ'ילום. באמצע הלילה. לא, לא נשמעתי חביבה במיוחד. שיהיה, אמרתי לעצמי וחזרתי לישון.
ערב החג אני מתעוררת, יוצאת מהחדר ופוגשת בו. זמינקו. למרות הרושם הראשוני המזעזע שהשארתי עילו בטלפון (הוא חשב שאני טינאייג'רית שכל מילה שנייה שלה זה קול ושום דבר מלבד עצמה לא מעניין אותה. אמממם. סביר בהתחשב בעובדה שדיברתי איתך תוך כדי שינה ומיגרנה....) נהיה לנו חיבור די טוב.
מפרידות בינינו 16 שנה. הוא בן 43. נראה בן 30. יש לו בת זוג ושניהם חוקרים דברים שלרב האנושות אין עניין בהם במעבדה בשומקום בארצות הברית של אמריקה.
כבר שלושה ימים שאנחנו יושבים בפינת האוכל. הוא עם פייפ ואני עם וינסטון לייטס.
אני יכול לשבת ולהסתכל עליך שעות. את מזכירה לי את הנעורים האבודים שלי.
אוי, אל תהיה כזה פון אשנבאך, טראגי.
את לא צריכה לעשות כלום. להמשיך לעשן ולקרוא. סיכומים למבחן או את הספר שלך, זה לא משנה.
אני לא יכולה שתבהה בי. זה מוזר.
יש לך פנים וורסטיליות.
זמניקו, אל תיסחף.
עם עדשות, משקפיים, את מסמיקה כל הזמן.
את צריכה להבין אותי. מבחינתי, ואני מקדים ואומר שאני הכי אוהב את זוגתי בעולם, זו ההזדמנות האחרונה שלי לגעת בנעורים. הפלירטוט העדין הזה, העניין הכנה שאנחנו מגלים אחד בשנייה. זה פרייסלס וזה בחיים לא יקרה לי שוב.
אל תשכח שזה זמני. זה כל הקסם.
וואו. לא היה לי מושג שהפוסט הגיע למומלצים. איזה כיף. תודה רבה למי שהמליץ ולמי שקורא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
