מרבית המלים בפוסט הזה נכתבו בעבר. הן הוגשו בתור עבודה במסגרת התואר השני שלי בקורס על תעמולה. על אף העובדה שהעבודה מתייחסת למשטרים טוטאליטאריים ההקבלה לדמוקרטיה (החולה) שלנו מתבקשת. אני כותבת את המלים האלה מחדש, מחברת אותן לאירועים האחרונים. חלק מהמלים האלה נכתבו בהשראת המאמר הזה.
במאמרו
"פוליטיקה והשפה האנגלית", ג'ורג' אורוול שוטח את משנתו לגבי אופן
השימוש בשפה האנגלית אצל פוליטיקאים במחצית הראשונה של המאה ה-20. במאמר הוא מנתח
את השימוש בשפה תוך הבאת דוגמאות עדכניות בהן הוא מאפיין בעיות מהן נגזרות הנחיות
לכתיבה נכונה ובהירה. אורוול עומד על ארבעה
פגמים רווחים ברטוריקה של הפוליטיקה האנגלית: מטאפורות גוססות, איברים מלאכותיים
של הפועל, סגנון יומרני ומלים חסרות משמעות.
המכנה המשותף
לכל הפגמים הוא זלזול בשפה הכתובה. הוא מניח כי ניתן בנקל להימנע מפגמים אלו
באמצעות חשיבה נוספת על המשמעות של המלים, על המיקום שלהם במשפט. אורוול מציין לא
אחת במאמרו "פוליטיקה והשפה האנגלית" כי הכתיבה הפוליטית המודרנית
מסורבלת, לוקה בחוסר מעוף ובאופן כללי "גרועה". מכאן ניתן לגזור זלזול בנמען
של הטקסטים. מכנה משותף שניתן להצביע עליו הוא אריכות יתר. אורוול יוצא נגד הצמדת תארים
לפעלים ושמות עצם ללא תכלית.
אליבא דאורוול, מקוריות
מחשבה וחדות הם כלים הכרחיים לכתיבת טקסטים פוליטיים טובים. על מנת שאלו יענו על
הדרישות שאורוול מציב על הכתיבה להיות בהירה וברורה ביותר, ללא קישוטים מיותרים,
מבלי לעשות שימוש במטאפורות ודימויים שחוקים. שימוש בצירופים מן המוכן וקלישאות הם
כלי בידי הפוליטיקאים לרדד את המחשבה הפוליטית. מכאן ניתן לגזור
כי רק שפה מזוקקת, חפה מקישוטים יכולה לשרת את הפוליטיקה ויתרה מכך את האזרחים. כתיבה
פוליטית טובה מאופיינת בסגנון נקי, פשוט. תמהיל מזוקק של הרעיונות המקוריים ללא
טשטוש נוסף של מילות תואר וקישור, מטאפורות ומלים לועזיות.
השפה שלנו, לאחר תחייתה על ידי אליעזר בן יהודה עדיין בתולית. נוטלת מורשת רבת ימים. השפה החילונית, זו שנעשה בה שימוש יומיומי. לא זו הלקוחה מהמקרא והפשרנויות. השדה הסמנטי שלהן היה מוגבל הן על ידי הצורך בפשטות על מנת להגיע לקהל יעד גדול ככל הניתן והן על ידי השפעת ההיסטוריה, כשפה של עם נרדף, האפשרויות שלה להתפתח ולהימתח אל מעבר לגבולות השיח הקיים היו מעטות. וודאי שיש סיבות נוספות אבל עיקר הכוונה שלי אינה להטיח בשפה העברית כי דלה היא אלא חסרת אמצעים מתוקף ההיסטוריה. ודווקא ככזו, כל שינוי ולו קל בסמנטיקה מורגש. שפה זו דווקא משרתת את המטרה של אורוול מפני שלא ניתן להפעיל עליה מניפולציה בקלות.
אבל גם ההנחה הזו מתבלטת לאור המעשים האחרונים שהולכים ונהיים נפוצים במדינה. הפעולות של קבוצת 'תג מחיר', שבעבר היתה קבוצה של הזויים, חלק פעיל של הקבוצה הא- מורפית נוער הגבעות. אלו אנשים שקל לנו לתייג אותם. קל לנו לסמן אותם בתור סמן קיצון שאין לו משמעות. אבל כשהסמן הקיצון הולך ומתרחב הנורות האדומות שהיו צריכות להבהב הפסיקו את פועלתן. נגמרו להן הסוללות. כמו הילד שצעק "זאב, זאב".
עד כמה שאני מתנגדת למפעל ההתנחלויות, עד כמה שאני דוגלת בחזרה לגבולות 67' תוך חתירה לציות לחוק הבין לאומי, הדיון הזה לא עוסק בשטחים. הוא לא עוסק בכיבוש. הוא לא עוסק ב44 שנים בהם מתנחלים, בחסות הממשלות עשו באדמה לא שלהם כרצונם. הדיון הזה עוסק במה שמתרחש בתוך גבולות מדינת ישראל. אלה שיש עליהם הסכמה עולמית ולאומית.
בעיני, המשפט
המכונן במאמר (ואולי בכתיבה של אורוול) הוא "המושג של אמת אובייקטיבית הולך
ונעלם מן העולם". אורוול מציג את הרטוריקה שרווחה בשנות ה-20 ככלי הפכפך ולא
עקבי. אותה רטוריקה שבריטניה עשתה בה שימוש כדי לנגח את גרמניה במלחמת העולם
הראשונה נזנחה במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הרטוריקה הפכה למוצר גמיש- ביטויים
דומים הושמעו כנגד הפשיסטים ובעד כוחות הרפובליקנים. אורוול מציג כיצד הדובר משנה
את השקפתו הפוליטית בהתאם למתחרש בזירה הבין- לאומית, ולהלך הרוח הלאומי.
הרטוריקה, ככלי
בידי התעמולה הפוליטית משנה את דעתם של ההמונים. באותה קלות בה דוברים פוליטיים
משנים את דעתם הם מעצבים את התודעה של ההמונים. האחרונים שמים את מבטחם
בפוליטיקאים ובכך נתונים להשפעתם המתמדת, בתיווך אמצעי התקשורת.
"תג מחיר" זה מה שאני רואה על התווית של בגד, של אייפד, של ספר כאשר אני מתעניינת בקנייתו. הוא עוזר לי לאמוד את שווי המוצר על פי הביקוש שלו בשוק ועל פי דרישות היצרן. הוא מסייע לי למדוד את שוויו של המוצר אל מול היכולות הכלכליות שלי. הוא מאפשר לי לנהל משא ומתן עם עצמי האם להוציא את הארנק מהתיק ולשלם עבור המוצר הזה ולהפוך אותו לשלי.
בשנים האחרונות הביטוי "תג מחיר" הפך להיות שם נרדף לסמן הקיצוני של החברה. החברה שהחליטה להוקיע את עצמה מתוך המדינה, לשלם מסים פחותים, לא לשרת בצבא ולפעול כנגד הצבא שאמור להגן עליה. תוך כדי פגיעה מכוונת בכל מוסד מדינתי שנקרא בדרכם. בין אם זה מסגד המעוגן בחופש הדת או בין אם זה בצבא, שנמצא שם כדי לעזור להם "להתגונן" מפני פלסטינים.
הסמנטיקה העדינה של העברית לקחה את הביטוי "תג מחיר" והפכה אותו מכלי ייעודי בשימוש הכלכלה המודרנית לכלי ייעודי אחר, זר. סחר חליפין שהמשמעות שלו אינה ניתנת לתמחור במספרים. הרוטוריקה, הלקוחה מעולם הקמעונאות מערפלת את הכוונות הזדוניות של הסמן הקיצוני.
תעמולה לובשת
צורות רבות ומגוונות. חברות מסחריות עושות שימוש בתעמולה מסחרית כדי להניע צרכנים
לרכוש מוצריהן. ממשלות עושות שימוש בתעמולה מדינית על מנת להשפיע על חברות אחרות
בזמני שלום או מלחמה. תעמולה פוליטית דומה במהותה לתעמולה מסחרית אולם המטרה
הסופית שלה שונה. תעמולה פוליטית יש בה לכוון את המחשבה יותר משהיא מכוונת או
קוראת לפעולה. הפעולות הללו, יותר מהכל הן תעמולה. בהתחלה זה מזעזע, אחר כך זה הופך לנורמה. עוד 20 שנה נתעורר ולא נבין איפה אנחנו חיים.
פעולות של לאום אחד תחת מיעוט אחר המתגורר תחת שטח השייך לשניהם מעורר בי אסוציאציות כואבות. איך סבתא שלי אמרה? "לא עזבתי את רוסיה בשביל החרא הזה". לא יכול להיות שסבתא שלי, שסבלה מאנטישמיות ברוסיה, שנאלצה להתחבא רב המלחמה ולעלות בהחבא לארץ רק כדי שתוכל להתבטא באופן חופשי במדינה אחרת תהיה חלק (לא רצוני) ממנגנון שמבצע פעולות דומות לאלה שבוצעו נגדה ונגד משפחתה.
"המושג של אמת אובייקטיבית הולך ונעלם מן העולם". אמת אובייקטיבית היא מושג חדש, מערבי, שלעתים לוקה באירופוצנטריות והתנשאות כלפי עמים אחרים (תסביך האדם הלבן האומניפוטנט וכולי). מאה שנה לאחר שהאמת האובייקטיבית של מערכת היחסים הסבוכה של אירופה עם מיעוטיה, בין היתר עם היהודים שגרו בקרבה הולך ומתעוות.
קחו את המושג "פוגרום". זו אמת אבסולוטית, שאי אפשר לערער עליה, שפגיעה במיעוט בתוך מדינה בגלל שהוא מיעוט הוא דבר פסול. פוגרום אחד, זעיר, אי שם ברוסיה באיזה שטעטל זעזע קהילה יהודית שלמה. וכאן, בתוך הגבולות של ארצנו התבצע מעשה דומה. במקום ספרי הלכה הושחטו ספרי חדית'. זה משנה בכלל איך קוראים להם. מתבקש לצטט את היינריך הינה אבל אני אמנע מזה בכל הכוח.
במדינה שמגדירה את עצמה דמוקרטית ויהודית לא יכול להיות דבר כזה. לא יכול להיות שמדינה שחרטה על דגלה הגנה על הדת שלה, וקמה כפיניקס על חורבות רב האוכלוסיה שלה חרף הנסיונות להשמיד אותה תתן לגיטמציה (אי הבעת ביקורת רצינית והוקעת הנאשמים שוות ערך ללגיטימציה בעיני) למעשים אלו. לא יכול שעל גבי אותו עיתון יזדעקו בריסוס של כתובת נאצה אנטי יהודיות בבית קברות נידח בפולין מחד ולא יביעו ביקורת חריפה כאשר הדבר מתבצע כאן- בארץ הקודש. מרחק שעתיים נסיעה מבית הדפוס של העיתון.
והיום, דווקא ביום כיפור, יום בו יהודים אמורים לענות את נשמתם, להתוודות על חטאים ולכפר על מעשיהם בפני אלהים הכל יכול, בוצעה פעולה נוספת. ביפו. לא בשטחים, לא בגליל הרחוק. ביפו. חצי שעה הליכה מהבית שלי. החתימה של כל הישראלים נמחתה בריסוס קל על מסגד. "תג מחיר". המחיר יהיה של כולנו. אנחנו דנים את עצמנו, בתור עם, בתור לאום, בתור מדינה, לגיהנום חילוני שעל מעשים אין מחילה- יש רק תוצאות.
במקום לצטט את היינריך היינה אני אצטט את ביאליק (מתוך בגיא ההריגה, שנכתב בעקבות פוגרום קישינב, לפני 108 שנים).
וְלִבְלְבוּ הַשִּׁטִּים לְנֶגְדְּךָ וְזָלְפוּ בְאַפְּךָ בְּשָׂמִים,
וְצִיצֵיהֶן חֶצְיָם נוֹצוֹת וְרֵיחָן כְּרֵיחַ דָּמִים;
וְעַל-אַפְּךָ וְעַל-חֲמָתְךָ תָּבִיא קְטָרְתָּן הַזָּרָה
אֶת-עֶדְנַת הָאָבִיב בִּלְבָבְךָ – וְלֹא-תְהִי לְךָ לְזָרָא;
וּבְרִבֲבוֹת חִצֵּי זָהָב יְפַלַּח הַשֶּׁמֶשׁ כְּבֵדְךָ
וְשֶׁבַע קַרְנַיִם מִכָּל-רְסִיס זְכוּכִית תִּשְׂמַחְנָה לְאֵידְךָ,
כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.
רבות ההסיטוריה חוזרת. ואנחנו שוב בעמדת המפסידים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
