תודעה כואבת

השנה החדשה הזו התחילה בצורה הכי טובה שיכולה להיות. 

קודם כל, מצאתי עבודה מדהימה. בכל קנה מידה אפשרי. היא מעניינת, מאתגרת וחשובה. הבוסית שלי היא אישה מדהימה שאני יכולה ללמוד ממנה הרבה. התנאים חלומיים וזה לא רק השכר, אלא הידיעה שאני עובדת בארגון מסודר, שדואג לעובדים שלו, שיש בו שיטת תמריצים נכונה וההליכים בו (גם אם לעתים גובלים באנאליות) היו גורמים לכל מנהל ישראלי להסמיק בבושה. 

האנשים שם כיפיים. יש לי עם מי לדבר, כבר מצאתי חברים חדשים. הצעירים כיפיים, המבוגרים לא לוקחים את עצמם בכובד ראש. על אחת כמה וכמה לאור התפקידים שלהם (שהם סופר רציניים). מפאת שאיפתי לפרטיות ומפאת העובדה שגם הארגון לא היה שמח שאני אכתוב עליו כל מה שאני יכולה לכתוב זה שמדובר בארגון בין- לאומי.

הכי חשובה העובדה שזו עבודה מתאגרת. על אף העובדה שאינני דוברת אנגלית מהבית, בעבודה אני מדברת 100 מהזמן באנגלית. וגם למישהי עם אנגלית מצוינת כמו שלי זה לא קל. אבל אני סומכת על עצמי שעקומת הלמידה שלי תהיה חיובית. אני יוצאת כל יום מהבית ברבע לשמונה, מדוושת לעבודה על האופניים הירוקות של עיריית תל אביב וכיף לי. אני יודעת שכל יום יהיה לי יום טוב, שאני אלמד דברים, שאני אתרום למטרה גדולה ממני, למשהו שיש לו השפעה וחשיבות שלא ניתן לאמוד את הערך האישי או הלוקאלי שלה. 

למרות שכבר כמה חודשים בדיוק באותו משקל בשבוע האחרון התחלתי להסתכל על עצמי במראה ולחייך. אני נראית טוב. גם בעיני עצמי. אני לא אומרת את זה בקטע של כוסית כמו בר רפאלי וואטאוור. ההרגשה הפנימית שלי הולכת ומשתפרת וההשפעה מבפנים החוצה בולטת באופן משמעותי. גם חברים ובני משפחה אומרים את זה. והם לא יודעים שאני אמורה להיראות בדיוק כמו לפני חצי שנה.

אני חייבת לזקוף את זה גם לזכות הטיפול. הפסיכולוגית שלי מעולה והיא מאד תורמת לי. התובנות שהיא מפיקה מהשיחות שלנו קונסטרוקטיביות ונשארות איתי גם מעבר ל45 הדקות שאני מבלה אצלה פעם בשבוע. 

ואיך אפשר שלא. ברגע שהתחלתי להרגיש טוב עם עצמי, פגשתי מישהו. ועוד באינטרנט, מדיום שהייתי סקפטית לגביו אבל זרמתי בעקבות הפצרות של חברות. הוא שלח הודעה אינטילגנטית, חזרתי אליו.

הדייט הראשון היה נחמד והסתיים בנשיקה.

הדייט השני הסתיים בנשיקה קצת יותר עמוקה. אחרי שדחיתי בעדינות הזמנה שלו לעלות אליו לדירה. 

אני מרגישה שאני עוד לא מוכנה.

את יודעת שזה לא מחייב אותך לכלום, נכון?

כן, אבל עוד לא. 

אין בעיה.

דייט שלישי היה יום למחרת. אחרי שיצאנו מהבאר הוא ליווה אותי הביתה. בכניסה לבניין התנשקנו וכל דקה שעברה נקרעתי ביני לבין עצמי אם להזמין אותו לעלות. אחרי רבע שעה אמרתי לו שאני מתלבטת.

לגבי מה?

מתלבטת, אתה יודע.

טוב, אני כאן עד שתחליטי.

לקח לי עוד רבע שעה של נשיקות לוהטות מתחת לבניין כדי לקחת לו את היד ולעלות את המדרגות לדירה שלי.

הסקס היה מעולה. הוא גרם לי להרגיש נחשקת, הכי סקסית שיש, הכי יפה שיש. לא הפסיק לרגע לרצות לענג אותי וכל זאת בעדינות. מדי פעם גם דיברנו. הוא אמר לי שהוא אף פעם לא יצא עם מישהי שסיימה את הדייט השני בלא יותר מנשיקה. את מיוחדת והרגשתי שאת רוצה לקחת את הדברים בקצב שלך. בכל מערכות היחסים שהיו לי, הדייט הראשון הסתיים במיטה. עניתי לו שכל מערכות היחסים שהיו לי, המיטה חיכתה. 

הלכנו לישון ב5 בבוקר. התעוררנו ב7 וחצי. הוא הלך לעבודה ואני לסידורים. לא לפני שמיצינו גם את התאורה של הבוקר...

הוא חמוד. אינטילגנטי, מצחיק, סקסי, חתיך. יש בו כנות לא מודעת לעצמה. לדבר איתו מרגיש כמו לדפדף בספר פתוח. וזה כיף, כי נראה לי שגם אני כזו. 

אני ממש מקווה שאחרי השנתיים הלא כל כך קלות שהיו לי, זו תהיה אחרת. מהנה יותר.