תודעה כואבת

אז אני כבר בשבוע השלישי של העבודה שלי. עדיין נהנית מכל רגע. 

הבוסית שלי אישה חריפה אינטילגנטית וכיפית. אנחנו עובדות בשיתוף פעולה מלא ובהבנה מלאה בלי יותר מדי דיבורים. וכשאנחנו מדברות זה תמיד כיף.

שעות העבודה הן בין 8 ל4. היא מקפידה להעיף אותי מהמשרד כל יום ב4. 

נו, לכי כבר.

עוד כמה דקות, יש לי משהו לסיים.

טוב, אבל אחר כך תלכי.

היא יודעת שכשיהיה משהו חשוב אני אשאר בלי שהיא תצטרך לומר לי.

במשרד אין שעון נוכחות. המשרד לא נפתח לפני שמונה ואחרי חמש אין שם נפש חיה. יש חוזה אמון בין החברה לבין העובדים שלה. כל עובד מצטיין בתחומו, משקיע את כל כולו בעבודה והיא מתגמלת כראוי, בבונוסים שנתיים והעלות במשכורת. כל עובד שמגיע לחברה נמצא בתקופת נסיון של 3 חודשים ורק אחר כך הוא הופך לעובד קבוע. זה לא אומר שהוא לא מקבל את כל התנאים המעולים. קרן פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח לאומי וכל הדברים המנימאליים כמו המקסימאליים. 

במשרד נהוגה שיטת הערכה כל חצי שנה. עובד ממלא משוב על עצמו ומחתים את הבוס הישיר שלו, שכותב הערכה על עובד ומחתים אותו על זה. הכל שקוף. 

כל העבודה מתנהלת באמון מלא. 

בעצם, ככה צריך, לא?