שטיפת פה.

סיפורנו מתרחש, לפני שנים רבות, במחוזותיה של העיר בגדד, היכן שפייסל, מעצב בגדים, שעיצוביו זכו להערכה רבה בעירו ובעולם, ואשתו החייכנית ספיל, מקונסטנטינופול, חוגגים את חתונתו של עלי באבא הצעיר. באותה חתונה, פוגש הזוג החביב את ידידם הוותיק, גיבורנו היקר, באק-באק, ליצנו נמוך הקומה והגיבן של הסולטאן. השניים, שמחים לפגושו, ממהרים להזמין את חברם לארוחת ערב, בטענה ש-'באק-באק מעולם לא יסרב לארוחה בחינם.' ואכן, הוא מסכים ללא היסוס.

וכך סיפורנו ממשיך, היכן ששלושתם יושבים על שולחן הערב, אוכלים בהנאה ומעלים זיכרונות ונשכחות עבר, עד שלפתע, בפתאומיות רבה, מפיו של באק-באק המסכן בוקעים צלילי חניקה קלים, וראשו נופל פנים מטה, ישר לתוך צלחתו. ספיל, מבוהלת, טוענת כי סביר להניח שידידם נחנק מעצם דג שנתקעה בגרונו. הזוג דואג למוניטין שלו, ולכן, אחרי בחינת המצב, השניים מחליטים לעשות משהו בנידון, ומיד. הם גוררים את גופתו של באק-באק שלנו לביתם של שכניהם, עזרא בן עזרא, רופא יהודי, ואשתו, במטרה להטיל את האשמה על הזוג היהודי. את הגופה הם מניחים על מפתן הדלת, אך, כמובן, הם אינם שוכחים להשאיר דמי טרחה, במזומן!

לפני שד"ר עזרא מצליח להבחין בבאק-באק, בזמן שהוא יורד במדרגות ביתו, הוא מועד מעל גופתו, ושניהם מתגלגלים לרצפה מטה. עזרא עומד על רגליו, ומביט בגופה, ולהפתעתו הרבה, רואה כי זה הוא באק-באק. הרופא המודאג מניח כי נפילתם במדרגותיו הרגה את הליצן הקטן. הוא קורא לאשתו, ולאחר שמספר בפניה את סיפורו, הזוג היהודי חוזר על מעשיהם של שכניהם, פייסל וספיל, מתוך חשש לשמם הטוב. הם לוקחים את הגופה לשכנם הסיני, היי צ'אנג המשעשע. את הגופה סוחבים לגג, ומשחררים אותה דרך ארובתו של צ'אנג, ונמלטים מהזירה.

באק-באק מיד מחליק לביתו של צ'אנג, מאובק, בגדיו מלאים בפיח, ומקפיץ את ליבו של השכן המסכן, שהיה בעיצומה של תפילה רגועה. צ'אנג בתמימותו, מאמין כי שודד תחמן נכנס דרך הארובה בניסיון לשדוד אותו, ומכה את הגנב בכל עוצמתו. אבל כשהוא מבחין בגופה, ומגלה שזה בעצם באק-באק, ליצן הסולטאן, צ'אנג מופתע רבות, אך כמובן, איך לא, כמו שכניו המשעשעים, חושש לשלומו, וחוזר על אותה פעולה בדיוק..

היי צ'אנג נושא את הגופה הקטנה לסמטת רחוב, בה האיש האנגלי, ג'רום גריבן, מתהלך לו לאיטו, בשובו הביתה מהבר המקומי. בהליכה מעט שיכורה, הוא מועד מעל גופתו של באק-באק, ומיד מאמין כי הוא נתקף על ידי שודדים. ג'רום מטיח את הגופה בקיר, שוב ושוב, וקורא לשומרים הקרובים בקול, לעצור את הגנב הארור. השומרים ממהרים להגיע, אך להפתעתו הרבה של ג'רום, הם מזהים את הגנב בתור באק-באק, ומניחים כי ג'רום גרם למותו של גיבורנו היקר. השומרים עוצרים את האנגלי המבולבל באשמת רצח.

משפטו של ג'רום ('אחד המאורעות הסנסציוניות ביותר בתולדות המשפט') מתרחש למחרת בבוקר, תחת השגחת השופט הבלתי יוצלח זאדיק ('בשל היותו שופט במשך 20 שנה, אף אחד לא שם לב לשיטותיו הפסולות.') תחילה הוא שואל את ג'רום מדוע רצח את באק-באק, אך לטעמו, האנגלי מספק תירוץ גרוע. הוא מיד גוזר עליו גזר דין מוות בתלייה. לא מסוגלים לתת לג'רום לשאת באשמה, ולאפשר לאדם חף מפשע למות ללא סיבה, היי צ'אנג, עזרא, וגם פייסל, מודים יחדיו כי הם אלה שהרגו את הגיבן המסכן.

באמצע כל הבלבול והכאוס, מגיע הסולטאן, ודורש לדעת מי באמת הרוצח, אך כולם יחדיו ממשיכים להודות בפשע. הסולטאן מבין שככל הנראה הייתה כאן אי הבנה מצערת, וכל העניין נבע מתאונה קצת משעשע, ובכך מאפשר לכל ה-'רוצחים' לצאת לחופשי. הוא מסביר כי ידידו באק-באק היה מעריך את דרך מותו. 'זאת הייתה הלצתו האחרונה. באק-באק היקר לא צריך להיות בחיים כדי להיות מצחיק, גם במותו, הוא מצליח להצחיק אותנו!' ובכך מסתיים סיפורנו, בזמן שכל אזרחי העיר שואגים מצחוק ברקע.

מוסר ההשכל של הסיפור, כפי שמסופר על ידי שחרזדה, הוא כי תמיד עלינו לקחת אחריות על מעשינו.

מי ששרד עד כאן, אני מניחה שאפשר להבין מהיכן נבעה האסוציאציה בפוסט הקודם. יום מקסים לכולם.