אני לא מבינה איך אפשר להיות עצוב על משהו כבר שש שנים אבל הנה אנחנו.

המחשבות נודדות בין הרחמים העצמיים הראשוניים של "איך עזבת אותי ככה", דרך זכרונות של הסיוטים שהחזקת לי את היד דרכם ומגיעות ליום שבו גיליתי שמתת ולא הצלחתי לזוז כמה דקות מהזעזוע. אחרי הפסקה קצרה, הן ממשיכות לזכרונות של הדברים ההזויים שקרו לי קצת אחרי שהלכת, מתנות הפרידה שהשארת לי. כנראה שחילקת אותן כדי שאחזיק מעמד, למרות שזה גרם לי להשתגע קצת עוד יותר. 

זה אפילו לא הזעזוע של המוות כמו שזה זעזוע מכל מה שקרה, כל מה שעברת. מה שהגוף והנפש שלך עברו.

אני לא יכולה להפסיק להרגיש עלי את הכאב שהרגשת. אני רק רוצה לחזור להרגיש את החום שהרגשתי ממך כשדיברנו, כמעט כאילו היית לידי.

אחד הדברים שהכי קשים לי בקשר שהיה לנו הוא שלא סיפרתי לך למה באמת הפסקתי לאכול אז, למה התחלתי להשאב לזה. את אף פעם לא שאלת אותי, היית יותר מדיי בלחץ להציל אותי מהשריפה הזו וגם אם ידעת קצת בלב, זה לא היה העניין מבחינתך.