זה תמיד מצחיק אותי בכל פעם שאומרים לי שמצד אחד אני בן אדם מדהים ומצד שני, להפסיק להלקות את עצמי.

אני רוצה להגיד להם שאני לא הייתי מי שאני אם לא הייתי מחזיקה את עצמי בסטנדרט גבוה.

ואז אני יכולה לדמיין אותך... לא, אני אפסיק להסתכל על עצמי באהבה רק בלהעמיד פנים שאני אדם אחר.

אני יכולה לדמיין את עצמי עונה, כאילו הייתי חברה טובה של עצמי (מי היה מאמין) - לא, את מה שאת כי את עם היד על הדופק, את מחוברת לעצמך.
אבל להיות עם היד על הדופק לא אומר להכות עם היד הזו, רק להצמיד.
וגם את לא חייבת להיות בן אדם מדהים. את לא חייבת להקשיב או יותר נכון, לתת להם את ההרגשה שהקשבת, לכל אחד שאומר וכותב משהו.
וגם אם מישהו מזכיר שפספסת משהו, תזכירי לו שגם לך מותר להוריד את היד מהדופק לפעמים, גם היא צריכה לנוח.
אני מי שאני בגלל מערכת הערכים שבונה אותי לטוב ולרע (תגדירי "ערכים") וכל השאר זו הפרשנות שלי.

And help me understand the best I can?

אני רוצה להזכיר שאצל חלק מהאנשים שאני מכירה כולל אצלי, הכתיבה היא כמו קביים - ברגע שאתה לומד ללכת אתה לא צריך אותם יותר. אל תנהל יומן רק כי מישהו אמר משהו, אתה לא חייב לכתוב אם אתה לא צריך. תחווה את זה כמו שאתה יודע, כמו שאתה רוצה. אם יום אחד תתעייף ותחזור לכתוב, אני אקרא.