חלק מכם כבר ראיתם את הבלוג הזה , אבל נעלמה לי הסיסמה לבלוג הקודם..
ואני פשוט חייבת להמשיך לכתוב.
העברתי את הפוסטים הקודמים לפה..מקווה שיהיה טוב.
פעם ראשונה..
טוב , פעם ראשונה שאני בכלל כותבת על זה.. או מספרת את זה ככה..
אבל היתי חייבת.. הבנתי שאני חייבת להוציא את הכל. והשנה , שנה אחרי
מה שקרה היתי צריכה להצטרף לרשימה של אלה שכותבים משהו על היקרים שלהם..שנפלו. בY NET ואחרי זה, באמת הרגשתי יותר טוב..שיש לי
למי לכתוב את זה.
אני הולכת פשוט לכתוב. נראה מה יצא מהעניין הזה..
אמיר שלי , עם במקרה תראה את זה תדע שאני עדיין אוהבת אותך.
כשנפלת..הינו חברים כבר שלוש שנים.. הינו חברים עוד
מלפני שהיית בצבא.
אבל כשנפלת אמרו
לי כולם שאני לא אדאג.. שהכל יעבור לי-שאני עוד צעירה
ושהחיים לפניי.. וזהזמן יעשה
אתת שלו .. לקחו אותך ממני כשהיתי בת 17 סה"כ בכיתה
י"א והיום לפני סיום
התיכון..אני רק חושבת עלייך..כל האנשים האלה שאמרו לי שהכל
יהיה בסדר , ושהזמן יעשה
את שלו - כ"כ שיקרו אמיר.
אין לי נחמה בזה,
כל האנשים שטענו שהזמן את שלו יעשה היו שקרנים. כי הוא לא.
הזמן הזה , רק מעצים את
הרצון החזק הזה, לראות אותך שוב, להרגיש אותך שוב, לדעת
שאתה תמיד שם בשבילי,
אפילו לו לרגע אחד.
אבל אין לי אותך.כבר כמעט שנה. והזמן,מכאיב כל הזמן יותר ויותר.
אמרו לי גם אמיר יקירי , שאני
יהיה בסדר. אבל אני לא. כל מה שעשיתי בזמן הזה היה רק בשביל
להיזכר בך עוד קצת.
בשביל שתהיה איתי גם כשאתה לא באמת פה.
הכאב אותו כאב. געגוע אינסופי . גם שנה
אחרי.
הכאב נשאר כאן , הוא לא עוזב.. והוא רק כואב יותר
ויותר.. כי הוא מתחיל להעלם לי.. אין לי כבר את הריח שלו
בבגדים.. והפיג'מה היחידה
שאני ישנה איתה זה הקפוצון שלו ומכנס שלו. אני לא רוצה
לעזוב אותו..אני מפחדת מהעניין הזה.. והתמונות שלנו יחד..לא יוצאות לי מהחדר
אני תמיד איתך אמירצוק גם לפעמים כשאני לא רוצה. כשאני רוצה
להיות נערה
רגילה שמסיימת תיכון. עד כמה שזה קשה.
אבל כל כך קשה
לי. יום אחרי יום. וזה לא מרפה פשוט געגוע אין סופי .
להורים שלי אני כבר מתקשה
לספר כי הם חושבים שהכל בסדר כבר , ושעברתי את זה.. זה למה
אני כותבת כאן עכשיו.
כי אני לא מוצאת את הכוחות לקום.
הוא הבטיח לי שהוא יחזור.
ואני כל כך צריכה אותו איתי..
אמירי שלי אני אוהבת אותך, עדיין. ולדבר לקירות במקום אלייך זה קשה.
או להיות פעם בקבר שלך, קשה לי מתמיד. כי אני לא יכולה
לחשוב עלייך מירצ'וק שלי
שאתה שם. במקום שחוסם את כל החופש שכל כך אהבת.♥
לפעמיים אין לי כוח לקום בבוקר. אתה
היית כל כך חשוב לי אמיר שלי, וכשהלכת ככ התרסקתי. עד היום אני מנסה לאסוף את מה
שנשבר שם..
אתה יודע אמיר אני בשבוע הראשון שהלכת ממני,לא זזתי מהמיטה כל היום,
לא יצאתי אפילו לבצפר.
ואז שבוע אחריי , היתי רק איתך. במקום שקברו אותך.
אני רוצה אותך איתי.
יש לי עוד הרבה מה לכתוב לך אמיר.. אבל בכל זאת אחרי יום הזיכרון הזה
הראשון - נשברתי שוב.
ואני שוב במיטה לבד.
מחכה לך♥
תודה לכל האנשים שהגיבו שם..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
