Silent sounds

אני עוד זוכרת את הלילה שדיברנו. לא עבר הרבה זמן מאז אבל כמה שעבר לא נותן לי לשכוח. אמרת לי "אני רוצה להגיד לך משהו, את בנאדם טוב!"

חיוך קלוש עלה על שפתי. לפני שהספקתי לשאול אותך למה את חושבת ככה, מילון מחשבות רצו במוחי, מזכירות לי את המצב האמיתי.

את המצב שאני יודעת שהכול שקר, ושאני לא אדם טוב. ואז שאלתי אותך- "למה את חושבת ככה?"

"את פשוט ילדה שאוהבת לעזור לכולם, לא משנה מה את תחשבי על כולם לפני שתחשבי על עצמך."

אני מודה שבאותו רגע לא יכלתי להסתיר את החיוך שעלה לי על הפנים ששמעתי את זה ממך. אבל שמחתי שדיברנו בטלפון ולא פנים מול פנים

ככה לא יכלת לראות את המבט העגום בעייני, המבט שמזגיר את העובדה שאני יודעת שזה לא נכון. אמרתי לך שזאת לא הפעם הראשונה שאני שומעת את זה

אבל מה שלא יהיה אני לא מסוגלת להאמין בזה. את יודעת כמה פעמים נפגעתי בחיים, אני אדם שלא מסוגל לקבל מחמאות. וגם אם כן, בקושיי רב..

את התעקשת. "טוב, אז אני אדם טוב".

אני זוכרת שלפני שנתיים עמדתי עם שתי חברות במסדרון של ביה"ס. אחת מהן ד' אמרה לי את אותו משפט. "את כולכך טובה!" והשנייה שעמדה לצידה הסכימה ואמרה- "זה נכון, את מלאך. אין בך טיפה של רועה. גם אם תתאמצי לא תצליחי להיות רעה." אולי אז המשפט הזה היה נכון לגבי. פעם הייתי אדם טוב. היום אני כבר לא מי שהייתי פעם. אנשים משתנים זה ידוע, אבל למה אני צריכה להשתנות דווקא לכיוון הרע?

פתאום עולות בי מחשבות. אני משקרת לאנשים. אבל אני גם משקרת לעצמי. יכול להיות של מה שהרגשתי כלפיו פעם הוא שקרי? יש סיכוי שלא באמת אהבתי אותו ופשוט ניסיתי להכניס את זה לראש שלי רק כדי לא להרגיש שונה מכולם ולהראות ש"הנה, גם אני מאוהבת?" אני חושבת שאף פעם לא באמת הצלחתי להרגיש אהבה אל מישהו. בכל פעם שאני אומרת את זה לחברות שלי הן מזכירות לי אותו. אני מחייכת ואומרת נכון. אבל ביני לבין עצמי אני יודעת שזה לא ככה, שכנראה הכול היה סתם. ואני מפחדת מזה. אני חושבת שעד שדיברתי איתך, לא באמת נתתי לעצמי לרדת למחשבה שאולי יש לי רגשות גם לבנות. ברגע שאני ואת התחלנו לדבר, פתאום ראיתי שזה אולי מוזר. אבל אפשרי. וכעסתי על עצמי פחות. לאט לאט נפתחתי בפניך וגרמת לי להודות שאולי היו לי רגשות אל החברה הכי טובה שלי. "יש לך פרפרים בבטן כשאת לידה, את רוצה להיות לידה ל הזמן ואם מאפשר רק שתיכן לבד.. את מנסה לרצות אותה ל הזמן ואת לא מפסיקה לחשוב עליה!" את היית מאוהבת בה. אומאייגד היית מאוהבת בה!" רק אל תגידי לי את זה בבקשה. אני לא הייתי מאוהבת בה. אני לא לסבית. אני לא אני לא אני לא!! תוך כדי אני מנסה להסביר לך שאני לא חושבת שיש משהו רע בלהיות לסבית, אבל זה מוזר לי. את חושבת שאני משקרת לך, אחרת למה אני כולכך מפחדת להודות שיש לי רגשות לבנות? אבל זה מסובך מידי. יש לי גם רגשות לבנים. ואז רק כדי להוכיח לה ואפילו לא לעצמי אני נותנת את הדוגמא שלו. הדוגמא שאני לא בטוחה בה אפילו. "היו לי קטעים עם בנים. הייתי עם בנים. והיו לי גם רגשות אליהם. לא הגיוני שאני מאוהבת בבת" "אז אולי את דו, זה גם אפשרי".

באלי להרוג את עצמי שהמחשבות האלה עולות. עם חברה אחרת שאני מדברת אני בוכה בפניה. לא מסוגלת להאמין... והיא מנחמת אותי ואומרת שהיא לא חושבת שזאת אהבה, היא חושבת שזה פשוט יש לי רצון להיות ליד אנשים עם כוח. אנשים שהם חזקים ובעלי כריזמה.כל מה שאני לא. אני מנסה להתנחם ואז חושבת אולי?! אני מתחילה להרגיש יותר טוב ואז בבום אני פולטת בפניך שיש לי משהו לחברה שלך. זאת שאתן החברות הכי טובות. זאת שאת לא מסוגלת שניה בלעדיה. את נכנסת לעמוק רציני! את מבולבלת וגם אני. למה אמרתי לך למה. אני ידעתי שברגע שאני יגיד לך שיש לי משהו אליה את תיהיי פחות קרובה אלי ואני לא יוכל להמשיך ככה.. אני בוכה ומתוסכלת. לבסוף אני משקרת לך ואומרת לך שדיברתי עם הפסיכולוגית שלי והיא אמרה לי שהכול שטות. שאני לא באמת מאוהבת בה ולא בזאת שהיינו החברות הי טובות. הכול פשוט מצב שאני זקוקה לאנשים חזקים לידי אני אומרת לך. ואת בולעת את זה. בולעת את זה כולכך טוב. אני מרגישה את ההקלה שאת חשה שאת מבינה שאין לי כלום לחברה שלך. ולמרות השקר הזה זה באמת נכון, אין לי אליה כלום.

אני עוצמת עיניים ונזכרת במה שאמרת לי כשדיברנו "הייתי מצליחה לחיות עם העובדה שאת מאוהבת בי או משוץ ברצינות אם היית מאוהבת בי זה היה בסדר אבל לא בחברה הכי טובה שלי!" אני מחייכת לעצמי חיוך קטן ונאנחת. היית מצליחה לחיות עם זה הא? אז זה אומר, שיכלתי לחסוך לעצמי את הריחוק ממך אם הייתי מספרת לך את האמת ואומרת לך שיש לי רגשות אליך ולא לחברה שלך? היית חייה אם זה? הלוואי... לפחות עכשיו אני יודעת.

ולפחות עכשיו אני מוכיחה לעצמי שאני לא באמת כזאת טובה כמו שכולם חושבים....

הפעם אני יודעת שזה יהיה שונה, זה חייב להיות שונה!

לפעמים רק לראות את את עצמי כותבת בצורה אופטימית מרגיש לי מוזר. אני לא רגילה לזה. אני לא רגילה להיות שמחה

אבל הפעם זה אחרת. הפעם אני לא אומרת "לא". הפעם "כן". רק כן!!

אפשר להגיד שהאושר שלי התחיל דווקא בצורה שונה מאחרים. לא מסייום השנה אלא מדברים אחרים.

אני לא שוללת את העובדה שאני שמחה שביה"ס נגמר, כי זה הגיע לי בול בזמן, בדיוק לפני שהתמוטטתי סופית.

אבל זה לא זה.

נרשמתי לחדר כושר. פרט שולי ומסכן, אבל משמח אותי. החלטתי להשתנות ולעשות את זה בצורה חייובית.

בכמה שבועות האחרונים הבנתי כמה אני חייה את חיי בצורה שונה ורעה. אני פחדתי. פחדתי מלהיות מאושרת.

ידעתי שאני לא צריכה להשקיע יותר מדי מעצמים כדי להרגיש טוב, אבל הפחיד אותי המצב. אז ויתרתי.

ראיתי כמה אני מתחילה לאבד את עצמי. את עצמי ואת האנשים שאני אוהבת. הבנתי שבדרך הזאת, זה לא פועל ככה.

בסוף כל הלכתי לממדיון. בסופו של דבר נהנתי אפילו מאוד! אבל בדרך לשם הלכתי עם שתי חברות. ההערות של אחת מהן

עוררה אותי לחלוטין מהמצב שאני נמצאת בו.

"את חייבת להפסיק עם הרחמים העצמיים האלו שלך! את היחידה שקשה עם עצמך כולכך! תביני כבר שלאף אחד לא באמת אכפת

איך את נראת, כולם עסוקים בעצמם, ואת פשוט הורסת לעצמך כל אפשרות של להיות שמחה ולהנות תפסיקי עם זה כבר!

בהתחלה נפגעתי. מי את שתשפטי אותי בכלל! אין לך זכות! אין לך מושג איך זה להיות במצב שלי ושתינו יודעות את זה.

אבל מאוחר יותר הבנתי. הבנתי שהצורת שיפוט שלי טיפשית לחלוטין. מי שרוצה יקבל אותי כמו שאני, אם שמנה או רזה מכוערת

או יפה.אנשים שאוהבים אותי יאהבו אותי בזכות מי שאני. ולא זכות איך שאני נראת! השינוי הגדול שאני מתכוונת לבצע הוא אך ורק

לעצמי. כדי להפסיק להרגיש רע עם עצמי. אם להיות רזה ולהרגיש כמו כולם זה מה שיגרום לי להחזיר את הביטחון האבוד אז זה

מה שאני יעשה. חברה נוספת אמרה לי שבכיתי לה שאני מרגישה חסרת מיוחדות "את יודעת משהו, את מכירה את המשפט 'יש מיוחדת ממנה אין מיוחדת כמוהה?'" עניתי בשלילה. ואז הבנתי, לא משנה מה תמיד יהיו יותר טובים ממני, אבל מה שיש בי אין אצל אחרים!

המיוחדות שלי היא שלי ואך ורק שלי. אף אחד לא יגזול ממני אותה. אני לא אתן לאף אחד לפגוע בי יותר. זה נגמר!

נגמרה התקופה של הבכי

נגמרה התקופה של הרחמים העצמיים

נגמרה התקופה שאנשים לא מסוגלים להיות לידי ויותר גרוע אני לא מסוגלת להיות לידי!

מהיום שאני חדשה. כל כך הרבה פעמים אמרתי את זה, פעם אחת באמת לקיים. לא לאפחד אחר רק לעצמי.

כשאני יחזור לכיתה י"ב, אני יהיה חזקה יותר. שמחה יותר. שואפת ליותר... וזאת שהפנים שלה לא יוצאות לי מהזיכרון גם בחלומות

תשכח ממוחי לעולמים. כי היא אדם רע, והיא לא שווה את העצב והסבל שאני חווה בגללה.

להקה בבית הספר שאני נמצאת בו והיא שרה בו. היא החלום שלי. כמה שאני חושבת שהלהקה הזאת לא שווה כלום. כמה שאני חושבת

שהיא סתם. להיות לידה. להיות קרובה אליה. והחוסר ביטחון שלי מנע ממני ללכת אליה.

פחדתי מהמבטים. פחדתי מהצחוק. פחדתי שיראו אותי זזה. החלום ילדות שלי להיות שחקנית פשוט הלך ונעלם.

וכמה שזה פתאטי וכמה שעולם הזוהר הוא רייקני, אני רוצה להגיע אליו רק פעם אחת. לעמוד מול כולם ולהראות את עצמי לעולם

להגיד לכולם- תסתכלו עלי, אני כבר לא מפחדת יותר וזאת אני!

וזה יקרה. בקרוב מאוד מאוד...

                                             מספיק אופטימי בישבילכם? (מקווה שכן, זה אפילו טומאצ' בישבילי P:)

זהו, נימאס לי, אני לא מאמינה שזה קרה לי שוב. אני כבר האמנתי שהכול מתחיל להסתדר!

מטומטמת שכמותי כולכך פאטתית!!!!

אני רוצה למותתתת!!!!!!!

לא מחר

לא מחרתיים

לא עוד שבוע..

עכשיו!!! ברגע זה ממש!

פשוט שיקרה נס, ואני לא יהיה כאן! לא אכפת לי כמה אני לא אופטימית. בבקשה, שאם העולם הזה עוד אוהב אותי

שישים קץ לסבל שלי, כי אחרי מה שקרה אתמול פשוט לא אכפת לי כבר. ממש לא אכפת לי.

פשוט, להעלם....