הסיפורים של אפל

תודה לחמש מיליון קוראי הרפאים שעצרו, קראו, והסתלקו. הסטטיסטיקה הלשינה עליכם

עכשיו תודה אמיתית לקוראים שלי שהגיבו

יש לי מחסום כתיבה נוראי, אבל אני קצת עובדת על תכנון כרגע כך שכן משהו מתקדם... אני אנסה לכתוב, אבל אם ייצא לי קקה, אני אפסיק. מצטערת על העיכוב של הפרק השישי, אני מקווה שאני אכתוב אותו ואעלה בקרוב!

חוץ מזה, יש עיצוב חדש! אני עיצבתי אותו, כמו כל שאר העיצובים שהיו בבלוג. מה דעתכם?

(כןכן, הסמיילי הזה המשולב, הצוחק המחבק? זה אני שילבתי... לפני 2 דקות בערך... D:)

מקווה שפרק שישי יגיע בקרוב.

אתם מוזמנים להמשיך להגיב למטה (:

אני בודקת את התגובות גם שם, אז לא לדאוג.

- אפל

הרגיש כמו ממש מעט זמן מאז יציאת הפרק הרביעי O:

טוב, אז כמה מילים לפני הפרק:

אני שמחה להודיע לכם שהפרקים מתארכים!

הפרק הרביעי היה בן ארבעה עמודים, והפרק החמישי, הזה, הוא בן חמישה עמודים.

[חושבים שאצליח להגיע ל-6 עמודים בפרק השישי?]

אממ, אני לא מטורפת על הפרק. לא בטוחה לגביו, אז מצטערת אם הוא יצא מעפן.

ו... אני משתגעת מהתקציר/הז'אנרים/הטיזר! אני צריכה לשים משהו ברשימות, שימשוך קוראים וכלזה, אבל אני לא בטוחה לאיזה ז'אנרים לסווג. בתקציר אין לי מושג מה לכתוב בדיוק. אם למישהו יש כמה משפטים שהוא אהב והוא חושב שהם יהיו מעניינים וקשורים מספיק כדי לשים ברשימות, אני אשמח לדעת. זה חשוב.

אמממ... נראה לי שהייתי בפוסטים החמים, ממש קצת... כי ראיתי כניסה אחת משם O:

אבל פספסתי את זה... בוהו. אז תעזרו לי להגיע לשם שוב, בבקשה

יש כמה קבועים שקצת נרדמו, אז הם מוזמנים להתעורר ולהפגין נוכחות ^_^

זהו, אני אפסיק לחפור בינתיים ואמשיך למטה XD

קריאה מהנה

או, עוד משהו - לא יכולתי למצוא מוזיקה מתאימה לפרק!

אולי בגלל שאין לו אווירה אחידה... אם למישהו יש הצעה, אשמח לשמוע. (:

בבוקר שלמחרת התעוררתי ביקיצה טבעית, בלי גורם חיצוני שיעיר אותי. השעה כבר היתה עשר בבוקר. התרוממתי במיטתי וסקרתי את חדרי בבלבול, בודקת שוב ושוב את השעה כדי לוודא שאני לא מדמיינת.

קמתי ממיטתי ולא טרחתי להתלבש. בדרך כלל הייתי מופיעה בסלון כשהייתי מאורגנת לחלוטין, אבל תמהתי לפשר השעה.

אמא ישבה על כסא וקראה עיתון, למרות שנראתה כאילו היא לא מרוכזת בו, אלא חולמת בהקיץ. היא קפצה מעט כשראתה אותי.

"בוקר טוב, מתוקה," היא אמרה במעין חיוך מנחם.

עדיין בהיתי בה. לא ייתכן שהזמן חזר לאחור, נכון? "אמא, מה עם בית ספר?" שאלתי.

היא התבוננה בי. ראיתי עצב נדיר בעיניה. "בגלל אתמול, עם ההתעלפות שלך, חשבתי שאולי עדיף שלא תלכי לבית הספר היום..." היא היססה לרגע, ואז גמגמה, "וגם... אנחנו צריכות לדבר." היא החווה בידה על הכסא שמולה. מצאתי חרטה בהבעה שעל פניה.

קיוויתי שהעניין לא רציני מדיי. התיישבתי בחשדות על הכסא וחיכיתי שתדבר.

מבטה היה מעט מתחמק בהתחלה, אבל אז היא נשמה עמוק והסתכלה אל תוך עיניי הכחולות. "היום... שמעתי דפיקה בדלת. בבוקר." היא התפתלה במושבה. "אני לא יודעת איך לומר את זה... כלומר, לא ידעתי אם לומר לך או לא, אבל... הבחור אמר לי שהגופה של דוד סמואל נעלמה."

נעצתי בה מבט נדהם למשך כמה רגעים. בסופו של דבר פלטתי, "מה?"

"כן," היא זעה באי נוחות. נראה היה שהיא לא יודעת איך להתמודד עם הדברים. "לא ידעתי מה לומר לו..." מלמלה בשקט.

נעצתי בה מבט. "הוא אמר עוד משהו?"

היא הנידה בראשה.

הגופה שלו? מישהו הוציא אותה מהקבר? למה?! וגם – איך? הרגשתי מטומטמת מישנוניות. שאלות התרוצצו בראשי למשך כמה דקות, ואז קפצתי ממקומי כשנזכרתי במשהו.

קמתי מכסאי בפתאומיות. "אמא, אני צריכה ללכת לַבֶּית-ספר."

"אבל –" היא פתחה, ולא נתתי לה לסיים.

"אני מרגישה טוב, ויהיה לי ממש משעמם בבית," אמרתי לה. היה קשה לדבר על נושא שכזה רגע לאחר הדיבור על דוד סמואל, אבל באמת לא היו לי יותר מדיי עיסוקים, במיוחד מאחר שלא היה לי מחשב, והטלוויזיה הקטנה והישנה היתה קצת מקולקלת ולא כל כך מעניינת.

"בסדר," היא נכנעה. "את בטוחה?"

הנהנתי.

"אני אכתוב לך אישור..."

***

משכתי בידית. עוד פעם. הדלת לא נפתחה.

חשבתי שאני שוב מתבלבלת בין דלת שצריך לדחוף לבין דלת שצריך למשוך, אבל גם כשניסיתי שוב, והפעם דחפתי – הדלת לא נפתחה.

אוי, נהדר.

זה בטח עוד תעלול של החבורה של רון, חשבתי לעצמי ועמדתי להתיישב על מכסה האסלה – אך אז שמעתי את קולה של אמא מזהיר אותי שלא לגעת בדברים מלוכלכים. נראה היה שרון השתעמם היום – או שזה היה אנטון? לא, אנטון לא אהב הצקות מהסגנון הזה. הוא אהב לראות בעצמו את ההבעות של הילד שהוא מציק לו, והוא רצה את אותו הילד בהישג ידו, כדי שיוכל לסטור לו אם ירצה. זה בוודאי היה רון.

הבטתי למעלה. הרווח בין התקרה לשולי קירות התא הדקים היה לגמרי מספיק בשביל גופי, אבל ידעתי שלא אוכל לטפס. לא הייתי חזקה, וקירות התא היו גבוהים יחסית, כך שלא יכולתי לצאת בכוחות עצמי. עניין אותי לדעת איך החבורה של רון נעלה אותי כאן, אבל לא התחשק לי לעמוד למוות בשירותים, אז החלטתי שאני צריכה להשיג עזרה.

נפניתי אל הדלת והתחלתי לדבר. "סליחה, מישהו שם?"

אין תשובה.

"מישהו נמצא כאן בשירותים?"

אין מענה.

נאנחתי, ורציתי להטיח אגרוף בקיר. הרצון הזה הפתיע אותי, משום שמעולם לא הייתי אדם ממש אלים – אבל התחלתי לכעוס. ולהכעיס אותי היתה משימה לא קלה.

"מישהו מוכן לבוא לפה ולהוציא אותי מכאן?" פלטתי, עדיין בקול חלש, אבל רוטן. "הלו!" קראתי בקול הכי חזק שיכולתי לסחוט ממיתרי הקול שלי.

פעם נתקעתי בתא שירותים באחד מטיולי בית הספר. זו היתה חוויה לא נעימה. חיפשתי את השירותים שאליהם כולם הלכו, אבל פספסתי אותם ונכנסתי אל השירותים המקולקלים והמצחינים יותר. נאלצתי לצעוק במשך כארבעים דקות עד שמישהו שמע אותי מבחוץ והחליט לבוא ולעזור לי להחלץ. זה היה אחד הילדים בכיתה שלי. הדלת נפתחה במשיכה חזקה אחת מבחוץ, והילד נעץ בי מבט מוזר. אני רק דמעתי מלחץ ומבושה לא ברורה. בשאר הטיול, לא הלכתי לשירותים לבד אלא עקבתי אחרי מישהי, מחשש להתקע בתא פעם נוספת ללא עזרה. נדמה לי שבפעם האחרונה שבה השתמשתי בשירותים בטיול ההוא, רות' באה איתי. כשסיפרתי לה שנתקעתי, היא צחקה כל כך, כאילו היה זה עניין קליל ולא חוויה שלילית – דבר שגרם לי להרגיש טוב יותר, למרבה הפלא.

קיוויתי שלא אצטרך לאמץ את ריאותיי בצעקות הפעם. השירותים לא היו מסריחים כל כך, והיה זה בית ספר. סביר היה שמישהו ייכנס בתוך עשר דקות. הרגעתי את עצמי וקראתי כמה פעמים אל השקט, מאזינה לכל רחש מחוץ לתאי. הזמן הרגיש כמו נצח; נדמה היה כאילו כולם נמנעים מהשירותים היום.

נדמה היה לי שנשמע קול רשרוש מחוץ לתא – ואז, הדלת נפתחה בחריקה.

כריס קאמפבל עמד בפתח, מחזיק חתיכת בד צהבהבה שנראיתה כאילו מתחו אותה מאוד רגע לפני כן. עיניו הירוקות הביטו הישר אל תוך עיניי.

"אה –" התחלתי לגמגם, "כריס..."

יצאתי מהתא כאילו אני ניצולה שלא ראתה אור פלורוסנט זה ימים רבים. שפתיו של כריס נמתחו לחיוך קלוש. "לולאות," הוא הצביע על שתי לולאות ברזל תקועות, אחת בדלת ואחת ליד הדלת, על הקיר. "השרת התקין ווים, והחבורה של רון תקעה את הלולאות בדלתות. אף אחד לא בא לכאן היום."

הנהנתי.

"את לא נראית מופתעת," הוא פענח את הבעתי. יצאנו משירותי הבנות אל המסדרון.

"ידעתי שזו החבורה של רון," משכתי בכתפיי.

צמרמורת עברה בגבי כשהעיניים הירוקות ננעצו בי. מבטו נראה כמעט חמור. "בגלל שהם כל הזמן מציקים לך?" אמר בקול רגיל, אך מבטו עדיין קדח בי.

השתדלתי להביט בו בחזרה בצורה נורמלית. "אֶה... כן..."

כריס עצר במקומו, ונאלצתי לעצור גם אני. "למה את לא עושה כלום?" הוא זקף גבה.

הרכנתי את ראשי. "מה כבר אפשר לעשות?" מלמלתי. "זאת החבורה של רון."

"תמיד יש מה לעשות," הוא אמר לי במבט משמעותי.

"אז אילו דרכי מילוט יש כאן?"

הפעם הוא ממש חייך. "זאת הגישה. אנחנו עוד נדבר על זה." הוא נופף לי קלות לשלום והחל לפסוע אל אחד המסדרונות השמאליים.

"כריס – תודה!" קראתי אחריו. הוא לא הסתובב, אבל ייתכן ששמע.

לפחות היה מישהו טוב בכל הזוועה הזו. אתמול תומאס רוג'רס (נרעדתי מעט) ובילוי שהתבטל, היום הגופה של דוד סמואל נעלמה, וננעלתי בשירותים – אבל כריס עזר לי, והרגע אמר לי שיכולה להיות דרך שבה אני יכולה לעצור את ההצקות של החבורה של רון.

סוף סוף חדשות טובות.

***

ואז, שוב הגיעו חדשות רעות.

"איך הצלחת לצאת מהשירותים?" רון כעס, "בדיוק בזמן שהלכנו להביא את התיקים שְלַנו מהגג –"

הייתי מצפה שאחד מהחבורה יצחק בלגלוג, אבל כולם נראו כעוסים. "הזבל שעשה את זה..." מלמל אנטון ג'קסון בזעם.

"אני-רוצה-לדעת-איך-יצאת-משם!" רון תפס בבד חולצתי, על כתפי השמאלית.

"טיפסתי," שיקרתי ללא נשימה.

"אז למה הבד לא היה שם?!" דרש.

"הוצאתי אותו."

"ולמה זה בדיוק?" שאל ג'קי בִּיגל בזלזול.

"שקט!" הורה רון, והוא סתם את הפה. "למה לעזאזל הוצאת ת'בד?"

"כי... השארתי את התיק בתוך התא..."

השאלה המתבקשת היתה, למה לקחת תיק לשירותים, אבל הם לא שאלו. נראה היה שתיקים היה נושא רגיש אצלם היום. רון רק בהה בי בזעם, ואז עזב את חולצתי בפתאומיות, כך שנפלתי על הרצפה.

"בסדר, יש לנו דברים יותר חשובים לעשות מלשמוע אותך."

הם עמדו לעזוב. נשמתי עמוק והוספתי משפט שהיה מטופש לומר.

"אני אמורה לשתף פעולה כשאתם מציקים לי?"

רון הסתובב ונתן בי מבט נוקב. ואז, הוא חייך. "בוּל, ילדה, כי אחרת יהיה רע מאוד."

הפעם הם באמת עזבו. אנטון ירק קרוב אליי, וכמה טיפות רוק הותזו על גב עף היד שלי. קמתי מהרצפה. לקחתי את התיק שלי איתי, ומיהרתי אל השירותים בכדי לשטוף את היד.

"היי קארין," אמרה לי לין, שעמדה מול המראה הרחבה ואספה את שיערה.

"היי לין," עניתי ולחצתי חזק על כפתור הבז' של מתקן הסבון. כמויות של נוזל ירקרק נחתו על גב היד שלי.

"שמעת על המסיבה של השכבה?"

"לא, איזו מסיבה?" הסתקרנתי, משתדלת להרגיע את קצב דפיקות לבי ומשפשפת במרץ את הסבון על ידי.

"טוב, זה לא בדיוק של השכבה... יהיו שם גם כמה אנשים מבתי ספר אחרים..." היא גיחכה, "ביום שלישי, שבע בערב... בבית של פול מק'רוי."

פול מק'רוי. הנער הכי עשיר בשכבה שלנו. הוא גם היה לא רחוק מנאה מאוד, דבר שגרם להמון בנות לחבב אותו – במיוחד כשלאחרונה, הוא פנוי. בפעמים המעטות שבהן דיברתי איתו, הוא היה מאוד נחמד – כך שהוא ג'נטלמן עשיר וחתיך מבחינת הבנות. לא פלא שכולן רוצות אותו, חשבתי לעצמי כששטפתי את הסבון מידי.

"אה, יפה."

"את באה?" היא שאלה אותי כשיצאנו מהשירותים. "אין לך משהו באותו ערב, נכון?"

"אני לא חושבת ש –" בקושי סיימתי את המשפט, וכבר התחשק לי לומר 'מדברים על החמור' – אבל פול מק'רוי לא נתן לי.

"היי לין, קארין," הוא חייך בידידותיות. היה לו שיער חום כהה, פרוע, ועיניים כחולות כהות. הוא נעצר וכך גם שתינו. "אתן באות למסיבה מחר בערב, נכון?"

"כן," השיבה לין ללא היסוס.

זעתי באי נוחות. "אֶה –"

"בלי 'אֶה'," הוא קטע אותי. "את באה! אני מצפה לראות אותך במסיבה. ואני זוכר לך את זה." הוא חייך. "חייב ללכת, נתראה במסיבה."

הוא קרץ לי, ועזב לפני שהספקתי להתגבר על ההלם ולומר מילה אחת של התנגדות.

לין הביטה בי בהערכה. "מה עשית?"

"אין לי מושג." הייתי מבולבלת. למה שמישהו כמו פול מק'רוי יתעקש שאבוא למסיבה שלו? הוא בטח אומר את זה לכל אחת... או שלא...? התנערתי ממחשבות מטופשות. כמובן שהוא אומר את זה לכל אחת.

"אולי הוא מחבב אותך?" היא די התלהבה. "אולי פול מק'רוי מחבב אותך?"

נדמה לי שקצת הסמקתי. חשקתי את שיניי כדי לא לצחקק בטמטום. "לא, לא יכול להיות..."

לין כבר הפסיקה להקשיב לי. היא התחילה לתכנן כל מיני דברים בשבילי, מבלי אפילו לשאול אותי לאישורי. "אני אבקש עזרה מאיזבל ליבינגהל," החליטה.

כמעט פלטתי 'רק לא היא', אבל תפסתי את עצמי בזמן. לין ספרה משהו באצבעותיה, מתרכזת בנקודה לא ברורה באוויר שמעליה וממלמלת לעצמה.

"לין?" הרגשתי כמעט מבוהלת.

"שקט, אני מנסה להתרכז," נזפה בי לין, בהתנהגות לא אופיינית לה – לפחות לא כלפיי. "ואז... כן, זה מסתדר... נו, היא תסתדר..."

מוללתי את שולי חולצתי באצבעותיי הדקות ונעצתי בה מבט רווי מבוכה.

***

השעון תקתק בקצב. קול המקרר הרעשן הגיע עד לחדר שלי. התיישבתי על מיטתי, מבויישת, והגנבתי מבט אל הנערה שעמדה מולי. לפני רגעים אחדים היא סקרה את ארון בגדיי בדקדקנות. היא הסתובבה ממנו באיטיות לעברי, ושילבה את ידיה, נשענת על רגל אחת.

"ככה."

איזבל ליבינגהל לא סתם קיבלה את שם המשפחה הזה במקרה. למעשה, היא נולדה למשפחת ליבינגהיל – שם אקזוטי במיוחד, שאותו כולם אהבו להטות לליבינגהל [גיהינום חי]. איזבל היתה לא רחוק מגיהינום חי; נערה עוקצנית וסרקסטית, שלא חששה להביע את דעתה בכל מצב. היא לא למדה בכיתתי ולכן לא ידעתי אם כל הדברים ששמעתי עליה היו נכונים, אך נראה שאין לה יותר מדיי חברים. חוש אופנה מפותח היה לה, ללא ספק. היא התלבשה בצורה אופנתית ומגניבה גם יחד. כשחיפשו מישהו שמבין באופנה, ידעו את הכתובת. איזבל לא היתה אלטרואיסטית ופעמים מעטות היה ניתן לגרור אותה כדי שתתן חוות דעת או תעזור בצורה כלשהי. היא תמיד טענה שהיא עסוקה, כך שמעתי. תהיתי לעצמי מה לין עשתה כדי לשכנע את איזבל שתסייע לי. בטני התהפכה; קיוויתי שהמחיר לא היה כבד מדיי עבורה.

"יש לך פה ושם דברים שהם עוד בסדר," איזבל נעצה בי עיניים ירקרקות, מבט לא מסופק משתרע על פניה. "אבל זה ממש, ממש לא טוב מספיק."

התכווצתי. לא אהבתי להתגנדר בצורה מיוחדת – התלבשתי כרגיל, בסגנון שלי. הייתי הולכת עם משהו רגיל למסיבה, אבל לין היתה עקשנית כמו פרד. חשבתי שהיא תהיה קצת יותר מתחשבת ומבינה, אבל היא לא הסכימה לשנות את דעתה בשום פנים ואופן. "המסיבה הזאת שלך," היא אמרה לי בהתלהבות. "וגם פול מק'רוי, אל תדאגי!"

"קומי," אמרה איזבל בפתאומיות.

צייתּי.

"תורידי את הבגדים."

תקעתי בה מבט, כאילו היא איבדה את שפיות דעתה. היא זקפה גבה.

"נו?" דחקה בי בעצבים.

"אני... לא..." גמגמתי.

"נו באמת, אנחנו בנות!" היא גלגלה עיניים. "קדימה, את לא לובשת דברים מאוד צמודים היום. אני רוצה לדעת עם מה יש לי עסק כדי להתאים לך תלבושת מתאימה."

פניי האדימו וסירבתי לזוז.

"גם כשאת הולכת לים, רואים את הגוף שלך," היא רטנה. "זה אותו דבר עם חזייה ותחתונים. אבל שיהיה." היא התפשרה על גופייה דקיקה צמודה וטייטס קצרצרים. לבשתי אותם באמבטיה, משתדלת להרגע, ואז חזרתי אליה.

היא בחנה את גופי, דבר שגרם ללחיי לעטות גוון ארגמני. התכווצתי עוד קצת, אבל השתחררתי מיד לנוכח ההערה הבאה של איזבל: "תעמדי נורמלי!"

עיניה רפרפו על רגליי הרזות, חזי הקטן, בטני השטוחה, שיערי הקצר והשחור, גובהי הנמוך ועיניי הכחולות, הגדולות, שהביטו אליה בחשש באותו הרגע.

"בסדר, לא רע," היא אמרה בנימה הביקורתית האופיינית לה. "את לא שמנה, אבל היית יכולה להיות הרבה יותר סקסית אם היית אוכלת קצת יותר. את נראית כמו ערימת מקלות. העיניים שלך כחולות, אז למה, למען השם, את לא שמה אייליינר או רימל? השיער שלך משעמם. אבל אני אצליח להוציא ממך משהו."

היא הסתובבה, שיערה מתנופף מאחוריה, ותוך כדי הליכה אל המטבח, היא הסבירה לי על לוח הזמנים שלנו: "אנחנו הולכות עכשיו לקניות, להשיג לך משהו ללבוש במסיבה. מחר אני אצטרך לפגוש אותך אחר-הצהריים כדי לאפר אותך קצת ולסיים עניינים. אה, ולפני שאנחנו מתחילות לחפש בגדים בחנויות, אני חייבת לקנות משהו לאכול. אני גוועת," רטנה.

ביקשתי שתתן לי רגע או שניים וחמקתי במהירות אל החדר שלי. הוצאתי כמה ספרים ישנים מהספרייה וזרקתי אותם על המיטה. מאחוריהם נגלתה קופת חסכון בצורת חיפושית פרת-משה-רבנו מחרסינה, מכוסה בשכבת אבק עבה. הוצאתי אותה וקילפתי את פקק הפלסטיק בציפורניי.

שפכתי את המטבעות והשטרות הבודדים על המיטה וספרתי את הכסף. לא עבדתי עבורו; הייתי מקבלת דמי כיס מאמא, פעם, כשהיה לנו קצת יותר כסף לבזבז. חסכתי את הכסף בקופת החסכון וכמעט שכחתי ממנה לגמרי – מזל שהיתה שם, אחרת לא היתה לי פרוטה לשלם בה על הבגדים שעמדתי לקנות עם איזבל.

רק כשיצאתי איתה הבנתי עד כמה איזבל ליבינגהל היא אדם בררני. היא עבדה לפחות בעשרה חנויות, מתלבטת, מעיפה מבט בגופי מדי פעם כדי לחשוב איך ייראה הבגד עליו ומכריחה אותי למדוד רק בגדים מעטים שנראו מספיק טובים לטעמה. בסופו של דבר היא בחרה מעין סרבל בד כחול-כהה, צמוד ומחטב, חסר שרוול ומכנסיו קצרים. שורה קצרה של כפתורים כסופים היו תפורים עליו. מתחת לשורה זו ובשולי הבגד, הבד היה בגוון בורדו. זה לא נגמר: איזבל חיפשה חגורה בכמה וכמה חנויות עד שמצאה אחת מתאימה, והסבירה לי שאני עומדת לחגור אותה באזור המותניים, גבוה יותר מהרגיל. הכסף שלי החל לאזול, אבל בסופו של דבר איזבל רכשה המון צמידים לעצמה, ואמרה שתשאיל לי אותם בשביל המסיבה. בכסף שנותר קניתי שרשרת קולר ובקבוק שתייה.

נראה שזכיתי לבילוי בקניון אחרי הכל, למרות ביטול הבילוי עם לין – אבל איזבל היתה הרבה יותר עוקצנית והרבה פחות ידידותית.

"תביאי," היא אמרה קצרות, בצורה מיותרת – משום שבו-זמנית היא חטפה ממני את שקית הקניות. "אני אשמור לך על זה עד מחר. שימי קצת קרמים היום בערב, וגם קצת לַבֶּלוֹ – הכחול הרגיל, כדי שלא יהיו לך שפתיים יבשות." היא חייכה פתאום, מרוצה. "עם איך שתיראי מחר, יש סיכוי לא רע שתתנשקי במסיבה!"

לו הייתי שותה באותו הרגע, בוודאי הייתי נחנקת מבליעה לא נכונה, אבל השתייה היתה סגורה בידי באותו הרגע, אז הסתפקתי בלשמוט את הלסת בטמטום.

"מה זה הפרצוף הזה?" עקצה איזבל. המונית שהזמינה בדיוק הגיעה, ועצרה על ידנו. "מחר אני באה אלייך הביתה עם כל מה שצריך. נתראה!" היא נכנסה אל המונית, שנסעה משם כמה שניות לאחר מכן, פולטת גזים רעילים מהאגזוז בקול טרטור.

עמדתי שם ובהיתי בה מתרחקת, תוהה לעצמי אם כל ההשקעה הזו תהיה שווה את המסיבה. עם כל הבגדים החדשים והתכנונים, פתאום נהיה לי חשק ללכת – אולי יהיה לא רע בכל זאת! ופול מק'רוי ביקש ממני לבוא במיוחד... או כך נדמה לי לפחות...

חיוך קטן ומטופש עלה על שפתיי וסומק קל התפזר על לחיי. התחלתי להתרגש.

מי יודע מה צופנת המסיבה?

אם משהו בפרק נראה לכם מוזר... [;

טוב, הגיעה שעת ההמלצה ה... פּרקית! XD

למרות שהיא כבר זכתה למקום כבוד ברשימות, החלטתי בכל זאת להמליץ בפוסט הזה על אלן

כותבת סיפור מותח ומעניין בשם Colder! רומנטיקה? יש, פנטזיה? יש! משקיעה בקוראים שלה. אז אני ממליצה לכם לקרוא D;

המלצה נוספת היא על הסיפור נקודת מפנה 

הסיפור עוד בצעירותו אבל לי הוא נשמע מעניין [;

אין תקציר וגם לא ז'אנרים אז מה שאני יכולה לומר לכם זה שלפרק הראשון קוראים "מזל רע" ולפרק השני "הגנה".

מזמינה אתכם להירשם כקבועים או כמנויים וכך להתעדכן כשיוצא פרק חדש

שוב - מצטערת שהפרק יצא מעפן XP

יולי מיולי (ע"ר) - ביקורת בונה ביקרה אותי!