היי אנשים!
הא לכם עדכון קטן, ובו אספר לכם סיפור על ילדה סתומה מאוד, שהוא פשוט סתומה. זה הקטע שלה בסיפור.
והיא גם עצלנית. כה. ועוד כמה דברים, אבל אנלא אפרט, אנלא במצברוח המושלם לרדת על עצמי XD
טוב, אז לא עדכנתי וזה. ואני פויה נורא.
ואני פויה נורא.
ואני חוזרת על עצמי. אבל נגמרו לי המילים =.=
למה לא עדכנת, י'ילדה סתומה שכמותך?
כי לא היה לי חשק לכתוב. והשוקולד עלה לי למוח. טחנתי בזמן האחרון. וגם תחילת הלימודים וכל זה? מאוד מעסיק יחסית לחופש. אני מרגישה כאילו היה לי חופש לפני 3 שנים ולא לפני שבוע. טוב, כן, תירוצים וכלזה, זה לא מצדיק שום דבר.
ומה עכשיו?
שאלה טובה.
חחחחחחחחח... לא מצחיק. נו, אז מה קורה עם הסיפור?!
אוקיי, תראו, אני לא משהו עם סיפורים בהמשכים. ידעתי את זה. הלחץ של הקוראים לפעמים דוחף אותי לכתוב ולפעמים מדכא את החשק האמיתי לכתיבה. מדכא קצת את ההתלהבות. זה אף פעם לא ממש עבד איתי. עכשיו, אם זו היתה הסיבה היחידה, אז הייתי ממשיכה לכתוב את הסיפור עוד כמה פרקים. אולי אפילו מגיעה לפרק 10 או משהו כזה. אולי הייתי מצליחה עד הסוף אולי-אולי-אולי? מי יודע. אבל העניין הוא שהסתכלתי פעמיים על הסיפור, והפעם השניה היתה אחרי הפרק השני. ואמרתי לעצמי: וואלה. אני אוהבת את זה.
עכשיו, כמה מביניכם מודעים לזה שבחופש הגדול האחרון רציתי לכתוב את הספר השני שלי, ובגלל בעיות-מוזה זה לא הלך. זה מאודמאוד ביאס אותי. אבל ראיתי את הסיפור הזה, וראיתי שיש לי ממש חשק לפתח את הרעיון שלו, ושהרעיון די טוב. בד"כ אני משאירה את הסיפורים "הטובים באמת" לספרים, ולא לסיפורים בהמשכים שאני מפרסמת. ופה התחלתי להתבלבל, ולשאול את עצמי אם אני אמורה לכתוב אותו כספר? או להשאיר ככה? או להשאיר ככה ובסוף להחליט אם להסיר אותו מהבלוג ולעבוד עליו בעריכה רצינית (למרות שזו הסתכנות בהעתקות/בלהבלה)?
אכן. מחשבות מבלבלות למדי. וכאן נכנסת הסיבה השלישית למה הפסקתי את הסיפור, והיא, שיש לי תקופה לא פשוטה בחיים. רציתי לכתוב את זה, ואח"כ לכתוב את הסיבה הרביעית שהיא בעיות-מוזה, תופעות לוואי ממחסום הכתיבה בחופש האחרון - אבל אני יודעת שיכול להיות ששתי הסיבות קשורות זו לזו. אני לא בטוחה מה הגורם לזה, אבל אין לי חשק ממש לכתוב. בזמן האחרון יש לי חשק רק לטחון שוקולד ולנגן בגיטרה. אני לא מציירת ולא כותבת ולא ממש עושה דברים שאני אוהבת. אני חושבת שקוראים לזה "דיקאון". סליחה, שגיאת כתיב: "דיקעון". כן. יכול להיות ש"דיקעון" השתלט עליי, טחינת טובלרון אינסופית היא סממן די בולט אצל חלק מהאנשים הלוקים ב"דיקעון".
ולמה לא הגבת?
כי אני קקה. P:
(אני באמת מצטערת על זה)
ומה יהיה בגורלו של הבלוג?
שניה, אני אוציא את כדור הבדולח שלי. P:
סתם. אני עוד לא בטוחה. אני מסירה בינתיים את הסיפור הקודם, נראה אם אשתמש ברעיון שלו ואכתוב אותו בצורה רצינית כספר.
עכשיו, "אני עוד לא בטוחה" תלוי בכמה דברים: קודם כל, אם יעלה לי רעיון נחמד לסיפור בהמשכים. ברגע שיעלה לי רעיון נחמד כזה, אני לא אעלה אותו מיד. אני אכתוב אותו בנפרד, כמה פרקים וזה, ואראה אם אני מעוניינת להעלות. כדי לא לאכזב שוב ולהקפיא וכל הסיפור הזה. כמובן שאני אוכל לכתוב אותו רק אם יהיה לי חשק/מוזה, וזה עוד תנאי...
אני עדיין אמשיך להכנס לישראבלוג ולסיפורים שלכם, כמובן!
יכול להיות שאעלה סיפורים קצרים אם אכתוב. נראה, נראה.
עוד משהו?
כן.
אנא, בהשפעת חודש אלול וכל זה...
אני מצטערת מעומק לבי 
אנא, סלחו לי, קוראיי הנאמנים.
זה היה הדבר הראשון. עכשיו הדבר השני.
התנצלות נוספת ומיוחדת למי שניג'ז לי בתגובות. לא ניג'וז, אלא... לא יודעת. זה היה מאוד מחמם-לב לראות שלמישהו באמת אכפת, עד כדי להגיב לי. אני הייתי מצפה לקצת נאצה, כי אני פויה, אבל בכל זאת לא היו נאצה.
אממ. טוב. להגיע לפואנטה? תודה רבה. (:
אני אוווווווווהבת אתכם נהנהנה ♥♥♥
עכשיו כשסיימנו עם התקף הדביקיות...
אני מצפה לגזר דיני. P:
אל תרביצו לי חזק מדיי,
אַפֶּל!
עריכה:
דרך אגב. עוד סיבה לכך שחשבתי שאולי אכתוב את הסיפור הזה כספר היא, האורך של העלילה. העלילה מאוד מאוד מאוד ארוכה. וזה פחות מתאים לסיפור בהמשכים, ויותר לספר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הסיפורים של אפל