לפעמים זה כמו ללכת בין הטיפות

כאילו להיות בעלת רקע אחר, היסטוריה ומטען שונים.

אני אני אבל מה אם הסיפור שנבנה הוא בכלל אחר.

אני מביטה בפנים העגולות שלי, בעינים הרדומות ונראה לי שאני לא מכאן,

אולי מרוסיה, אולי קוראים לי אליס ויש לי מטען וריש מתגלגלת.

אנשים עוברים לידי ואומרים לי קרסיבה ואדייסודה,

קל לי לדמיין שאני אחרת, זה קצת מסביר למה הרגלים שלי לא באדמה והשפה שאני שומעת לא תמיד מתחברת לי למשפט.

אני מנקה בתים, ברקע יש את מרגול. אומרים שהשכלה מקדמת, אני מורידה עוד גלון של אקונמיקה ומתעלמת מהבחילה.

יש אנשים שעובדים בכורים ויש כאלו שמנקים שאריות של אחרים בשביל איזו מסגרת נוחה.

קל לי לרחם על עצמי ככה, ממבט בוחן מבחוץ. תראי מה נהיה.

הסיזפיות של עבודה קשה, השיר שמתנגן על פועלים, לפעמים לא נראה לי שאי פשר לפרוץ את המעגל הזה בכלל.

לא את התחושה הקטנה, לא את הרצון שציפור תפרוץ ותצייר על כל קיר לבן,

תנקר את הניכור הזה כאילו שהיה קיים. בסך הכל, כל ציפור צרכה ראש בעננים ורגלים מנותקות מהקרקע כדי לעוף הלאה.