לי ולילדים יש קליק לא ברור

מצד אחד, חוסר הסבלנות המשותפת לנו גורמת לדרכנו להפרד די מהר, מצד שני חוץ מזה שאני בגובה העינים שלהם, אני בדכ רואה בעינים שלהם עניין, סקרנות, ניצוץ שמזהה שיש בי משהו דומה להם. ובעצם ככה זה מרגיש לי מבחינת מי שאני, הדילוגים, הסקרנות, העינים שנפקחות וסוקרות כל דבר אל מול ההפך של העיפות, הסקפטיות, הספירה לאחור של החיים, יש ליד עוד כמה וכמה שנים. אני מביטה בתמיהה ועוצמת עינים לפרקים ארוכים, שומעת בראש שירים ומדליקה ומכבה את כל הרעשים עד שהם נהים טורדנים. כילדה אני לא זוכרת שהיתי כזו, התכונה של השמחת חיים התפרצה רק מאוחר יחד עם הרצון לחוות, תמיד היתה אפלה בדרך, מאיפה היא באה בכלל, מתוכי? מסיפורי העם על שבילים מוארים ושולי יער?

אני אוהבת כמו ילדה, מתפלאת בקול, נעלבת כמו ילדה, עם אגו ואגרופים ובכי בלתי נפסק, הכאב שלי הוא כמו הכאב הראשון של לב שבור, אני יודעת שאנשים אוהבים אותי הרבה פעמים כמו שמחבבים ילדה, מהשניה הראשונה, שמגיבה ברגש כמעט תמיד ורצה ונופלת.אני יודעת שאיבדתי את הדבר שהכי אהבתי, את החיות הזו והיא עדיין בי, אולי פחות תרופות, אולי כל פעם שאני מתחילה משהו חדש.

החלפתי כל מיני סוגי עבודות, המחשבה של מחר עדיין קצת מוזרה אז היום אני עם כובע הטבחית, רוקחת דברים. כל פעם נדמה לי שאותה התחלה חדשה תנער, כאילו אין מאחור ומלפנים. וכשילדים יש בעיקר מה שמלפנים, חושבים על כל שנה כאילו היא אחרת ושונה עד שהספירה נהית מטושטשת כמו מספר קטן שרשום בטבלה.וכמו ילדים, כמעט אין לי מילים לתאר את האפלה הזו ואיך לצאת ממנה חוץ מלחזור על אותן הבהרות במעגלים ולצייר אותן במילים גסות ולשון כבדה.