הוא הלך לחדרו וסגר את הדלת בשקט כדי לא להעיר אף אחד. הוא הדליק את האור הקטן, כיבה את האור הגדול, התפשט ונכנס למיטה. הוא חשב על ללכת לישון אבל הוא ידע שלא יצליח. הוא הרים את הטלפון. לא. הוא הניח אותו. הוא ניסה לקרוא, אבל זה שרד רק שעה שרק חצי ממנה הוא הצליח להתרכז בספר. בחצי השני, מחשבותיו נדדו, לרוב, בחזרה לגבר שטיפל בליבו כל כך טוב... ואז שבר אותו לחתיכות ברגע של כעס. אורן שלו.

אח"כ הוא ניסה להקשיב למוסיקה. הוא הדליק את הרדיו והקשיב למוסיקה ששמים באמצע הלילה. היא הצליחה לגרום לו לישנוניות אבל לא לשינה. וחוץ מזה דבר זה רק העציב אותו יותר. הוא כיבה את הרדיו, הרים את הטלפון ופתח את אנשי הקשר. לא. הוא זרק את הטלפון בתקווה שישכח ממנו.

לבסוף הוא ניסה לכבות את האור וללכת לישון. הוא לא הצליח. הוא שכב על המיטה 37 דקות ועשרים ושלוש שניות. מאד קל לספור כאשר בוהים בשעון המעורר בתקווה לשינה. הוא הדליק שוב את האור הקטן. עיניו כאבו. הוא חיפש את הטלפון ומיד אחרי שמצא אותו הוא כיבה את האור. הוא הרים את הטלפון, פתח את אנשי הקשר, מצא את השם הנכון ולחץ על הלחצן הירוק.

"השיחה מועברת למענה הקולי."

זהו. בלי צלצול, בלי לחכות, בלי כלום. הטלפון של אורן בכלל היה כבוי. הא. הוא הניח את הטלפון ונשכב על צידו. עכשיו הבין למה הוא לא יכל לישון. היו חסרות לו שתי זרועות חזקות סביבו. זרועותיו של אורן. אורן שלו.