"מה היה כל כך דחוף שהעזתם להעיר אותי באמצע הלילה?!" המלך שאג אל עוזרו. היה מאוחר מאד, והדרך שהעירו אותו לא עזרה למצב רוחו. המלך ישב על כסאו לבוש בתלבושת השינה שלו וחיכה לתשובתו של יד ימינו בעוד שידו של המלך מכסה את עיניו. האור של הנרות עוד הכאיב לו בעיניים.

"הוד מלכותו, אמ, אין דרך קלה לומר את זה... איך אבשר לך את זה?" יד ימינו של המלך דיבר לעצמו בבהלה, והתחיל לחשוב שאולי זה לא היה הזמן הכי טוב. לא. זה חייב להיות עכשיו. ידו של המלך ירדה על פני פניו עד לזקנו הנועז. המלך הוציא קול כואס מעמקי גרונו ויד ימינו ייצב את קולו ואמר, "טוב, אז, בזמן המלחמה שהיתה לפני עשרה ירחים, האם שכבת עם... אישה אחרת?" היתה שתיקה מצלצלת לכמה שניות.

"איך אתה מעז!" נהם המלך, " לשאול אותי שאלה פרטית כזו ולהאשים אותי בבגידה ובחטא תחת האל?" הוא התרומם מעט וכמעט זינק על עוזרו. "תן לי סיבה אחת למה אני לא צריך להרוג אותך עכשיו!"

יד ימינו של המלך נראה לבן מרוב פחד. "בגלל, אדוני..." הוא חשב לשניה, יישר את עצמו והרים את קולו מעט, "בגלל זה!" הוא הצביע מאחוריו. מאחורי יד ימינו של המלך עמדה עלמה, אותה העלמה שטיפלה במלך עצמו כשהיה קטן ובזרועותיה היתה ערימה קטנה של בדים ובתוכה תינוק קטן, נע לו בשנתו.

עיניו של המלך נפקחו והוא קם מכסו והלך אל התינוק הקטן.  בשקט, כמעט בלחש, הוא אמר, "הוא... הוא של אליזבת? זאת אומרת... שלי?"

עוזרו של המלך, עכשיו הרבה יותר רגוע אמר, "אליזבת ילדה אותו אבל מתה מספר ימים אחר כך." דמעה זלגה על פניו של המלך. "נאמר לנו שהיא ידעה שתמות וידעה שבעלה יזהה שזהו לו ילדו כשיגדל. היא בקשה למסור אותו אליך." המלך לקח את התינוק אל ידיו. "מה אתה רוצה שנעשה בו, מלכי? שנהרוג אותו?"

"מה? אתה משוגע? הסתכל עליו," אמר המלך בהתפעלות בעודו מסתכל, מקוסם, מהילד, "הילד הזה עשה משהו רע מימיו? הוא בקושי נולד לפני שבוע."

"אבל מלכי," טען עוזרו, "מה לגבי מלכתי? איך היא תגיב?"

"היא תצטרך להתמודד," המלך אמר בחוזקה, " היא לא תוכל להביא לי ילדים אז היא תצטרך להתמודד עם הילדים שאחרות מביאות לי. הילד הזה הוא שלי, ואגדל אותו ואשמור עליו בהתאם לכך."

המלך חייך. "הוא שלי."