אימפוטנציה של מילים

אמא שלי ממש אוהבת אותה אז אנחנו מכירים אותה בבית כבר כמה שנים.
יש לנו הדפסים של ציורי הדלעות שלה בסלון ובכניסה לבית ציור שלה של הר פוג'י. כששמענו שתערוכה שלה מגיעה לארץ מאוד התרגשנו, אמנם אמא הייתה כבר במוזיאון שלה ביפן אבל אחותי ואני אף פעם לא היינו. בן זוגי היה אמור לבוא איתנו, אבל הוא במילואים אז לא יכל להצטרף (שזה מצער מהמון סיבות).

ניסיתי להזכיר לעצמי לפני שנכנסנו מה האומנות שלה בשבילי, ולנסות להתרכז בזה ולא בעובדה שהמקום מפוצץ וזה מרגיש קצת פחות מיוחד.

אז נכון שיש המון תורים, ו30 שניות להיות בחדר, אבל זה היה מדהים. 

וגם overwhelming מטורף. העבודות שלה הציפו אותי ושברו אותי לאלף רסיסים. 

מאוד אהבתי את העבודות בשחור לבן שהוצגו שם, והרבה מהעבודות המוקדמות שלה.

המסקנות העיקריות שלי הן שאני צריכה לחקור עליה עוד, ושאני צריכה לראות תערוכה שלה ביפן.

הישראלים הם קהל נורא ואיום. ניסיתי שזה לא יקלקל לי, וזה באמת לא קילקל, אבל כן הפריע קצת.
יחד עם הצפיפות ותחושת העומס שהעבודות מעבירות זה היה טו מאצ' ברגעים מסוימים. 

אבל איזו אישה מעניינת, בחיי.

היו פה עוד א.נשים שביקרו? אשמח לשמוע חוויות שלכםן!

חוץ מזה, כבר סופש שני שאהובי לא כאן. אני מתגעגעת. 

לפחות אני יכולה להתנחם בעובדה ששנינו מאזינים לדורי בן זאב בכאן 88 כרגע. ♥

המפלצת עוד קיימת. נחה. אני מנסה להתכחש לקיומה אבל זה לא קל. 

בטח תציעו לי לדבר איתה, אבל בחיי שאין לי מושג איך. ואני גם חוששת. 

כך או כך אני מפסידה.

נראה מה יהיה