אימפוטנציה של מילים

מגיעה ללקרוא ספרים קשים או מטרגרים

אני קוראת עכשיו ספר חדש יחסית שקיבלתי עותק קריאה ממנו בעבודה, שנקרא "ונסה האפלה שלי"

זורק אותי אחורה לגיל ההתבגרות ובעיקר לגיל שבע עשרה

(שגם ככה אני לא זוכרת ממנו הרבה)

לפעמים אני תוהה אולי המצאתי אולי הכל בראש שלי אולי כלום מזה לא באמת קרה

המטפלת שלי אומרת שזה מנגנון של המוח שלי שכנראה עושה השלכה מדברים אחרים

דיברנו על זה שיש אפשרות סבירה שיש משהו רע שקרה שהדחקתי ואני לא יודעת מה הוא

בכל אופן

הספר הזה גורם לי להרהר הרבה בניר

היום הוא צריך להיות בן ארבעים וחמש

אני בת עשרים וארבע.

מעניין מה הוא ראה בפנדורה בת השבע עשרה

למה דווקא אני? היה בי משהו מיוחד? או שזה כי הייתי צעירה?

אני מנסה להיזכר ברגעים שלי איתו, בפעמים ששכבנו. הכל מטושטש

רק הבזקים חטופים

זוכרת שבאחת הפעמים הראשונות הוא אמר לי-

"איזו אישה מסתתרת מתחת לבגדי הטום בוי האלה" 

(בתיכון הייתי הולכת הרבה עם בגדים שהיו אוברסייז מאוד)

וגם את זה אני זוכרת רק כי כתבתי את זה ביומן בזמנו.

אז התמוגגתי מהמשפט הזה, היום אני תוהה איך הוא ראה אישה

בילדה עצובה בת שבע עשרה.

בפעם הראשונה הוא קרא לי להתקרב אליו, אמר שרוצה להגיד לי משהו

היה מאוחר בלילה וישבנו במרפסת שלו

שחר ישנה.

יותר קרוב, הוא אמר

יותר קרוב

התנשקנו.

אחר כך הוא לקח אותי לפרדס

רק זוכרת שהוא קיפל לי את הרגל ככה שנשכבתי את האדמה

והוא מעליי.

זה היה בנובמבר

יותר מאוחר בקשר שלנו הוא אמר לי-

"השפרצת בלילה ההוא, את לא זוכרת?"

לא,

האמת שאני לא זוכרת

לא זוכרת כלום

למה דווקא אני? מה ראית בי?