| 9/2013
סיפור קצר - פיקציה
ישיבת כסף משנה: צרות צרורות
מבוא: הסיפור בדוי ושם הישיבה "כסף" במטרה להבדילה מכול מוסד לימודי או ישיבה במציאות. אין קשר לשום משפחה ולא לפרט אחר במציאות.
שמואל הגיע עם אביו להירשם ללמוד בישיבת "כסף משנה לצעירים". אביו סיפר: "הזוג בערגסקי עלה לארץ ישראל ממדינת פולין בשנת 1954 והיינו פליטי שואה. שמואל הוא הבכור והראשון להיוולד בארץ ישראל בשנת התש"כ. אחריו נולדו אחיותיו דינה וסרח."
שמואל היה ילד בעייתי. הוא הרבה לבטא את מה שבדעתו, בלי להבין שלא צריך להגיד כל דבר אמיתי. אחרי לידת אחותו השנייה, אביו נקרא לעלות לתורה כנהוג. הגבאי שעמד אצל הקורא הכריז: "יעמוד משה בן פרץ חמישי" ואז משה בערגסקי עלה לתורה ובירך כמנהג האשכנזי של פולין: "ברכו אס א-דונוי המבוירך" [קריאת האות תיו כקריאת האות סמך ויש הבדל בין פתח לקמץ]. באותו שבוע קראו מספר תורה את "פרשת ויצא" המספר על שיצא יעקב מבית אביו בבאר-שבע ללכת למשפחת אמו. שם נשא ארבע נשים והוליד מהן הרבה ילדים. בסוף קטע הקריאה, אביו סימן לגבאי שהוא רוצה שיגיד את התפילה הנהוגה "מי שברך", אבל הגבאי כבר היה מוכן והתחיל את הבקשה: "מי שברך אבויסינו אברהם יצחק ויעקב הוא יברך אס משה בן פרץ ואס" כאן הגבאי המתין למשה שיגיד את שמות בני משפחתו שיבורכו. משה אמר בקול גאה את סרח בת לאה, בהגייה האשכנזית: "אס סרח בס לאה". שמואל, שהיה אז בן הארבע, ולא היה יכול להתאפק, צעק: "סרח? למה שם מסריח כמו סרח?". אביו פנה לעברו בפנים של זעם, וסימן לו מה יקרה לו אם לא ישתוק. גם העומדים מסביב צעקו עליו לא להפריע.
גם בבית ספר היה בעייתי. בבוקר שמואל קרא מתוך ספר התפילות הנקרא בשם "סידור", עם כולם עד שהגיעו לברכה מסויימת. בשעה שכולם ברכו "שלא עשאני אשה", שמואל היה מברך ברכה מקבילה בקול רם "שעשאני כרצונו". כל הכיתה פרצה בצחוק כי זאת הברכה לנשים. הרבי נזף בו בפעם הראשונה אבל שמואל לא נכנע. פעם בחודש היה עושה כן והיה חוזר לביתו עם לחי אדום מהסטירה. שיטת בית הספר הייתה: אין אלימות. אבל ילד שמתחצף צריך חינוך.
הוא היה מתלונן הרבה שהוא לא סובל את בית הספר הזה. הוריו לא הקשיבו. הוא מצא אוזן קשבת באחותו הצעירה שאהבה לשחק איתו "אמא ואבא". שמואל היה שומר על אחותו דינה מהרגע שחזר מבית הספר ועד שחזר אביו מהישיבה בה למד. לשעשע את אחותו הקטנה הוא היה משחק עימה מה שהיא רצתה לשחק. הייתה לה דמיון פורח והמציאה כל מיני הרפתקאות, שעליהם בתור אבא ואמא לפתור. אמו ששמה כנזכר לאה בערגסקי, לא הייתה בבית, כי עבדה בעבודה כל היום. אביו הזהיר אותו לא לדבר על זה לאף אחד, או יקבל מכות. שמואל לא הבין למה זה חשוב, ודווקא לזה ציית. סרח הייתה בגן מיוחד עד מאוחר. שמואל היה חוזר ושומר על דינה. היא שאלה אותו המון שאלות כולל: "מה זה להיות בבית ספר ששם רק בנים?" ושמואל היה מספר מה התרחש והיה מתלונן שהוא צריך לקרוא מאה עמודים של תפילה כל בקר [בעצם רק תשעים], ובעברית משונה שלא בדיוק הבין. "מדוע חשוב לקרוא את כל זה? ובכל יום! ולמה כל יום אותו דבר?" התלונן שמואל. דינה הקשיבה בעיניים חומות גדולות. פתאום היא הייתה חושבת על רעיון, וקוטעת את תלונותיו: "בוא נשחק כאילו יש מבול מים עכשיו..."
מיד אחרי ההרשמה, הגיע יום "הבר מצוה" כפי שנהגו לכנות יומולדת 13. היה עליו לקרוא את כל "פרשת השבוע", היינו כמה פרקים מספר שמות, של השבת המקבילה לתאריך העברי בו נולד. למרות שהגיע מדי שבוע אצל רבי מיוחד ללמוד איך לקרוא את המילים במנגינה המסורתית ובלי סימני הניקוד ורק מזיכרון, עדיין היה קשה לו לזכור איך נכון לקרוא. גם לא היה מעניין בכלל. כצפוי בהגיעה השבת הגורלית, הוא לא הרגיש מוכן לקרוא בפני כולם. הוא לא אמר את פחדו לאף אחד אלא ניגש לבימה שבמרכז בית הכנסת לקרוא מספר התורה. הגבאי קרא לדודו אלעזר, גם פליט שואה, לעלות לתורה. "יעמוד אלעזר בן אהרון הכהן" הכריז הגבאי. שמואל פרץ בצחוק: "איזה שם מקורי". הגבאי עשה פרצוף ואביו חפר בו בעיניו. אלעזר בירך בהגייה רגילה "ברכו אט אדונאי המבורך" וזה נתן לשמואל רעיון. הוא יקרא כמו שקורא עברית, בתיו כמו טית. התחיל שמואל לקרוא בהגיית העברית. אביו דחף אותו באזהרה והוא חזר לקרוא כנהוג. כעבור כמה מילים שמואל לא הצליח לזכור את המנגינה ואף לא זיהה הרבה מהמילים המשונות. הוא לא זכר מהי התנועה הראויה וקרא הרבה מילים בקריאה לא נכונה. הרבה צעקו כנהוג, בכדי לתקן אותו, אבל כעבור כמה ניסיונות שמואל עצר.
אביו עמד שם על הבימה עם שמואל, ובגלל שאסור לדבר אז רק סימן לו להמשיך, אבל הילד שתק. הגבאי אמר לו בכעס: "אל תעשה צחוקים! אתה קורא בתורה! המשך כבר!". שמואל ניסה להסביר לגבאי שהוא לא זוכר את המילים ולא את המנגינה. אביו סינן בין שינים צמודות: "אל תעשה לנו בושות! המשך או תקבל מה שמגיע לך".
שמואל התריס "אני לא צריך אותך!" וירד מהבימה. הקהל עמד בתדהמה בשעה ששמואל צעד במעבר הצר בין הספסלים לכיוון הדלת. הוא ראה את פניהם מוכות הלם. הוא טרק את דלת הישנה בחוזקה והחלון נסדק. הוא לא ראה מאחוריו שאביו, אשר הכין את הקריאה בעצמו, בנכונות למצב עגום כזה, המשיך לקרוא במקומו מהתורה בציבור.
שמואל בערגסקי פחד ממכות אביו והחליט לגנוב מארנק אביו עבור מונית. הוא שלף הבגד המרובע של ציצית והשאיר אותו בבית והלך ברגל מחוץ לשכונה. הוא החביא את הכיפה בכיס והראה שטר בכדי לעצור מונית. "קח אותי לישיבת כסף משנה לצעירים, שברחוב בני ברק 1 בירושלים". הנהג ראה את השטר ואמר: "עשרים שקל". הילד אמר: "שים מונה". הנהג התבייש על ששיקר ולא רצה שהילד יראה והתעקש: "עשרים שקל או אני נוסע" שמואל הסתובב והנהג נסע. שמואל המשיך ללכת ברגל עד שהגיעה עוד מונית. הוא הראה לנהג את השטר של חמישים שקל וביקש אותו דבר. הנהג הזה אמר לו להיכנס, ושאל אם הוא רוצה מונה או עשר שקל. שמואל הסכים: "עשרה שקלים" [נדמה לי בשנות השישים היו לירות]. הנהג נסע עד הישיבה ושמואל שילם לו בשטר וקיבל את העודף. הוא החביא את זה בכיסו והלך לפנימייה של ישיבת כסף משנה. הדלת הייתה נעולה אבל הוא טיפס לאחת החלונות הפתוחות. בטח החדר ריק כי כולם מתפללים חשב אך הופתע לראות שני בחורים בני גילו משחקים קלפים. שמואל בערגסקי התבייש שראו אותו מטפס בעד החלון והתחיל לצעוק בקול תוקפני "מה אתם עושים בחדר הזה, למה אתם לא מתפללים כמו כולם?" הם צחקו עליו: "אתה בלי כיפה, אומר לנו להתפלל?"
הוא חשב שהויכוח יגרום מריבה אך הופתע שהזמינו אותו לשחק קלפים. סיפרו בדיחות מטלוויזיה ששמואל לא בדיוק הבין. הגיע הזמן לארוחה, וחבריו החדשים הזמינו אותו לבוא עימם לחדר האוכל, אבל בתנאי שישים כיפה. שמואל הסכים ואכל עם בני גילו. בעיקר הקשיב למה שהם מדברים. השיחה הייתה "על הפנים". דיברו ביניהם בעיקר על כל מיני דינים שלמדו בגמרא וכול אחד אמר לשני "אתה לא מבין כלום".
ואז הגרוע מכול, הרבי עמד ונאם נאום ארוך כמעט רבע שעה. ממש משעמם.
במשך היום, הוא בילה עם חבריו החדשים, שלימדו אותו משחקים מגוונים בקלפים. שמואל הרגיש שהם משנים את החוקים לטובתם בכדי לנצח, אך לא רצה לריב עם המטיבים לו. כצפוי, לא הלכו לתפילת המנחה ורק הלכו לאכול סעודה שלישית. כי בודקים נוכחות. כי אז יש ביקורת החדרים. במוצ"ש שמואל התייעץ עם חבריו. הוא רצה לבטל את ההרשמה לישיבה הזאת כי משעמם שהרבי מדבר כל כך ארוך, רבע שעה מדי שבת! הם צחקו עליו: "אתה חושב שרבע שעה ארוך? כל יום יש שיעור שעה, מאותו רב כמו בבית ספר". "אם כן" ענה שמואל, "עלי לבטל את הרישום". "לא", הסביר לו אחד, "עליך להיכנע כמה שנים ואז לעשות מה שאח שלי עשה..."
במוצ"ש שמואל חזר הביתה ואמר: "אני אשם. מה שעשיתי ממש רע." הוא החזיר לאביו את העודף. הוא קיבל מכות מאביו, אבל הפעם לא התלונן. כי אין ברירה. כי אין לו לאן ללכת.
הגיע חופשת הקיץ וקיבלו תשובה מישיבת כסף משנה, שלא התקבל. ההורים של שמואל מאד כעסו. יתר דברי שמואל ומעשיו הנוראיים, יבואו בסיפור הארוך "ההרפתקאות של שמואל בערגסקי"
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=748803&blogcode=13921185.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
