דו"ח סיפורי ישראבלוג שבמומלצים כרגע מבקר בצורה קלילה, בתשעה סעיפים בלבד, את צורת הכתיבה הממוצעת של ישראבלוג.

כותבת הפוסט אומרת איך שרוב הסיפורים שטחיים, דומים זה לזה בצורה מחרידה, כתובים לא נכון ומפוסקים לא נכון, והעלילות חסרות תוכן.

אז, כן, היא צודקת. אבל אני לא ביקרתי את כל הסיפורים בתשעה סעיפים בפוסט אחד. אני ביקרתי, או לפחות ניסיתי לבקר, כל סיפור בצורה נפרדת, בצורה מעמיקה ומאוד מפורטת, וכל ביקורת כזו גזלה ממני זמן, ובסופו של דבר התוצאה הייתה ידועה מראש, כאילו הרגשתי שזה מה שיקרה - שפשוט לא יעריכו את הביקורת הבונה, שהכריחה אותי לא רק לכתוב פוסט ארוך ומפורט לגבי סיפור שבכלל לא רציתי לקרוא, אלא גם לקרוא שלושה פרקים מהסיפור הזה, ומכל סיפור שביקרתי ועמדתי לבקר, וגם זה לא היה מספיק! "אה, את מבקרת רק לפי שלושת הפרקים הראשונים? אז זה לא רלוונטי, כי הפרקים הראשונים שלי נכתבו מזמן, ועכשיו אני כותבת יותר טוב" - אז למה לא שכתבת את הפרקים הראשונים ותיקנת טעויות שהעירו לך עליהן בו? - או לחילופין, התשובה שמתגאה בכך שהיא עושה טעות - "הפרקים הראשונים שלי מציגים את הדמויות, ולא נכנסים לעלילה. את צריכה לקרוא לפחות עשרה פרקים כדי להגיע לעלילה" - מה?!

עכשיו תרשו לי להוסיף את סעיף 10 בדו"ח סיפורי ישראבלוג:

10. פרקים חסרי תועלת - למה אתם חושבים שבפרקים הראשונים אתם צריכים "להציג" את הדמויות? בפרקים הראשונים אתם צריכים לתת התחלה כלשהי, וכבר בפרק הראשון לתת שמץ כלשהו מהעלילה וממה שהולך להתרחש, או לפחות רמיזה. לא יכול להיות שאני צריכה לקרוא עשרה פרקים בשביל "להבין" את העלילה, גם אם יש בה משהו סודי, צריך להיות לי ניחוש כלשהו, ולא רק מידע מיותר על שתי הדמויות הראשיות ועל החברות העמוקה שלהן. אני צריכה ללמוד ו"להכיר" את הדמויות דרך הסיפור והעלילה שלו, ולא דרך תיאורים מיותרים ולא רלוונטיים לסיפור על הדמות, וגם לא דרך ה"יום-יום של הדמות הראשית". אני רוצה שהפרק הראשון יסחוף אותי, קדימה, רוצו לתקן.

מילא כשהפרקים הראשונים חסרי תועלת, אבל מה העניין עם הפרקים חסרי התוכן וקצב הזחילה של התקדמות העלילה? למה היא לא מתפתחת?

11. פיתוח קווי עלילה - לפני שאתן (כי רובכן בנות) ניגשות לכתוב סיפור, שהרעיון הכי גדול שלכן בשבילו הוא "היא מתאהבת בו והוא מתאהב בה", תעצרו ותחשבו שוב. למה שמישהו יקרא דווקא את סיפור האהבה הדביק שאתן כותבות, ולא יעדיפו אחר על פניו? לפני שאתן כותבות, ולא אחרי חמישה פרקים, אתן צריכות לשבת, או לשכב במיטה בנוח, ולחשוב טוב על סיטואציות חזקות ומעניינות שייסבכו את העלילה או יעשירו אותה או ייפתרו את הבעיה שבעלילה בצורה הכי מעניינת שיכולה להיות, שלא יהיו יותר מידי מהן, ושהן יובילו בצורה טובה לסוף שבחרתן לסיפור שלכן. אה, לא בחרתן סוף? גם על הסוף חושבים לפני תחילת הסיפור, אחרת אתן כאילו יצאתן לטייל ואין לכם מושג לאן אתן הולכות, ואתן פשוט מסתובבות מפה לשם בחוסר מעש ואז חוזרות הביתה - או במילים אחרות, הורסות לגמרי את הסיפור שלכן.

ועוד סעיף! לא יצא לי לבקר סיפור כזה רשמית, אבל כן יצא לי להעיר לכותבות על כך בתגובות על הפרקים שלהן, והן רק ענו לי, מנופחות אגו, "אבל איך בלי סמיילים יבינו איך הדמויות מרגישות? "

12. בלי סמיילים, עם תיאורים - סמיילים זה לשיחת מסנג'ר, זה לחדר הצ'אט, זה לתגובות פידבק לסיפורים טובים, ולא מתאים בשום אופן לכתיבת הסיפור עצמו. "אבל-" לא! בלי שום אבל. אז איך בלעדיהם, אתן שואלות? ובכן, זה היה מאוד ברור אילו הייתן טורחות לקרוא ספר בחייכן, או לפחות לפתוח לרגע ולבדוק בספר הישן ההוא שהיסודי הכריח אתכן לקנות ולקרוא יחד עם כולם בכיתה. רגשות ותחושות מתארים על ידי מילים, מילות תיאור. כשמישהו עצוב, לא עושים סמיילי עצוב, אלא כותבים "X הרגישה צורך לבכות, אך החזיקה את דמעותיה, מנסת לשרד קור רוח" וכדומה, הכל תלוי בסיטואציה. 

והנה, עולים לי עוד כמה:

13. פרקים קצרים - למה ישראבלוג מלא בסיפורים בעלי פרקים כל כך קצרים? הם מיועדים לילדי הגן עד ילדי כיתה א'? רק בספרי ילדים יש פרקים כל כך קצרים, וגם להם לפעמים יש יותר מילים מהפרקים של הסיפורים בישראבלוג, ברוב המקרים. בפרקים קצרים בבירור חסר תוכן, או תיאורים, או שהם מנסים "למתוח" את הקוראים (ולפעמים מותחים בוקר אחד על 4-5 פרקים, וכן גם כזה קראתי), או שכל אלה, או שמשהו אחר - אבל בטוח חסר, אחרת הפרקים לא היו כאלה קצרים.

14. שמות פרקים מטופשים - שמות לפרקים זה ממש לא חובה, והאמת שרוב הסופרים לא נותנים שמות לפרקים, אלא אם יש להם רעיונות מעולים. אז למה, אוי למה אתן מתעקשות לכתוב שמות מטופשים שבחרתן ברגע לפרקים שלכן? עדיף שלפרקים לא יהיו שמות בכלל, מאשר שיהיו להם שמות כמו "ההוא", "הפגישה", או "התחלה" (או "התחלה חדשה", ששניהם שמות פרקים ראשונים שמשתמשים בהם יותר מידי).

15. לכתוב על מה שאין לכן מושג בו - איך תכתבו על בית חולים, כשהקשר היחיד שלכן אליו הוא הפעם ההיא כששברתן את היד, הייתן חצי מעולפות, שמו לכן גבס ומיהרתן הביתה? איך תכתבו על יפנים ביפן כשאתן ישראליות צבריות שאף פעם לא ביקרו ביפן, אין לכן קרובי משפחה יפנים, ואין לכן מושג באמת על התרבות היום-יומית היפנית (ולא, הם לא מסתובבים בקימונו כל היום, וגם לא כולם מתלבשים בבגדי הארג'וקו)? אל תכתבו על מה שאין לכם מושג בו. המעט שאתן חייבות לעשות אם אתן חייבות לכתוב על משהו שאין לכן מושג בו, כמו על בית חולים, הוא או לבקר במקום (בית חולים למשל) לצורכי מחקר, או לשאול אחרים איך המקום נראה, איך מתנהגים בו, איך מתלבשים בו, איך אנשים נראים שם, או - הכי פשוט - לחקור דרך האינטרנט ודרך ספרים אחרים העוסקים בנושא. רק אל תמציאו שטויות.

ואחרון חביב, שאולי הכי חשוב שתדעו לגביו כדי להשתפר...

16. לדעת לקבל ביקורת - כשמישהו טורח לעבור בקפידה על כל הפרק\ים שלכם, למצוא טעויות או שגיאות הקלדה שלכן, לכתוב לעצמו בצד הערות על הכתיבה או העלילה של הסיפור שלכן, ואחר כך גם חולק את המידע הזה אתכן - אתן לא צריכות לגרש אותו ב"אם אתה לא אוהב, אל תקרא! ביי!" ולא לאפשר לכל התומכות שלך לגנות אותו בשמות לא נחמדים, אלא צריכות להודות לו ולרוץ מידי לתקן את כל הטעויות שצויינו, ובעיקר לדעת ליישם את הדברים החדשים שלמדת בפרקים הבאים שלך, ולא לחזור לטעויות הישנות שלך. אם יש לך שגיאות כתיב רבות - תשתמשי בוורד! (אפשר גם להוריד וורד, הידעתן? גם של 2003 יתאים לצורכי מציאת שגיאות הכתיב).אם אין לך שגיאות כתיב רבות - גם תשתמשי בוורד! זה ימצא את כל שגיאות ההקלדה שעשיתן בטעות (או לא בטעות, ואתן סתם מנסות לעשות רושם), ובנוסף גם יתקן את טעויות הפיסוק שלכן!

אז הכותבת של הפוסט ההוא ביקרה אתכן בקטנה, ופתאום כולן מרגישות שהן יודעות לכתוב. תיבת התגובות לפוסט מלאה בתגובות של בנות שמתיימרות להיות כותבות מעולות "לפי הקריטריונים שלה", ואילו כשנכנסים לקרוא את הסיפור רואים בבירור שגם בו לא חסרות טעויות. מה עוד מצחיק אותי שפתאום הרבה מבקשים ממנה לכתוב סיפור, או "לקרוא ולבקר את הסיפור שלי, כי הוא שונה לגמרי מכל סיפור בישראבלוג", כשהיא בסך הכל עוד כותבת בלוג אישי שהיה לה מה לומר בנושא. כשבאמת רוצים לבקר אתכם, כשבאמת הולכים לבקר אתכן בצורה מעמיקה ואולי אף כואבת, אתן לא באמת רוצות את זה (לרפרנס לכו לתגובות של הביקורות שכתבתי), ואם הביקורת לא לטעמכן, אתן פשוט מנפנפות אותה, מתעלמות מכל התיקונים הרבים וממשיכות לעשות את הטעויות שלכן בנחת, כאילו אתן הגאונות היחידות עלי האדמות ואף אחד לא מבין את גאוניות הכתיבה שלכן. בסך הכל ההפסד הוא שלכן, והמבקרים שלכן ידעו להבא לא לבזבז את זמנם עליכן ועל הסיפורים שלכן.